בדרך לחיפה
כביש איילון היה פקוק, גם כביש החוף. מהרדיו בקעה מוסיקה נעימה, אך כשהזדחל אחרי סמיטריילר עמוס בסביבות נתניה , פקעה סבלנותו והוא החל לעקוף. הנהגים צפרו לו, אך הוא התעלם מהם. בזווית עינו קלט על דופן המשאית את שם החברה: "רות קרגו" . שוב חש בריח פרחי האביב ואת רות לוחשת לו :"יותם, האט בבקשה, אין צורך למהר, יותם..."
צפירות מקוטעות עצבניות החזירו אותו למציאות, האיש בסובארו שלצידו שלח בו מבט מבוהל והאט את מהירות נסיעתו. יותם התנער, חזר לנתיב הנסיעה הנכון ופתח חלון, מאפשר לקרירות הסתיו להחזירו למציאות. ליבו פעם בחוזקה, נשימתו כבדה עליו, כאב מוכר ניצת בחזה. בכוחות אחרונים סטה לשוליים, עצר ושם את הניטרוגליצרין תחת לשונו. הוא דמיין לעצמו את הנחש בלופת את חזהו מרפה מאחיזתו הממיתה וזוחל לדרכו. יותם נשם עמוק וניסה להשתלט על הדופק. "אני מנצח," חשב," אני הולך ומתחזק, יש לי משימה לבצע ואני אבצע אותה!"
יותר מכל רצה לפגוש את שרון. הוא נזכר בפגישתו האחרונה עם רות, כמה חודשים אחרי הנסיעה החשאית לקפריסין. הוא סיפר לה אז על כך שבתו הקטנה, יעל, אובחנה כסובלת משיתוק מוחין. החוף היה שומם ורוח קרה נשבה מדי פעם. רות ישבה מכורבלת בתוך עצמה וצפתה בשקיעה.
"אני לא יכול," אמר לה אז," לא יכול לעזוב את יעלי! היא צריכה אותי!" יותם זוכר את רות בוהה בו במבט מרוחק. " אני לא רוצה להפריע לחייך, את צעירה, את יפה, את צריכה משפחה." מלמל אז במבוכה, עד שרות קמה, ניערה מעליה את החול ופסקה:
"אני הולכת, יותם, לא אציק לך יותר," הוא קם ללוות אותה , אך היא סימנה בידה שיישאר.
"אל תלך אחרי, אני אסתדר בלעדיך," הפטירה לעברו ונבלעה בחשיכה. יותר לא שמע ממנה.
שש עשרה שנים חלפו מאז, אך הכאב נשאר.
יותם דפדף במאגר התמונות בטלפון הנייד שלו והגיע לזו של יעל. הביט באהבה בפניה היפות, וחייך:
" לוחמת קטנה, מתוקה שלי!" העביר תמונה וראה את שרון. " איך שרון?" התבלבל ובחן שוב את התמונה: את השפתיים הרחבות והרכות, את המצח הגבוה ועיני השקד, גם האף הקצת ארוך היה דומה. שרון, כך הוא זכר אותה מהפגישה החטופה בית החולים בבוקר. יעל ושרון, איזה דמיון!
"לא אחיה בלעדיך,אתרסק. אהפוך לקצף הגלים," אמרה לו רות בקפריסין. אז הוא חשב שהיא צוחקת,עכשיו הבין עד כמה הייתה רצינית בדבריה, ומדוע ,בכל זאת, לא מימשה את האיום.
הטלפון הנייד השמיע מארש ויותם נרעד. " איפה אתה? אני מחכה לך!" שאל יוסי בקוצר רוח.
" כבר מגיע," יותם הניע את הרכב ובזהירות השתלב בתנועה הסואנת.
"אני אמצא את שרון!" חשב," רות תבריא, ואני אפצה את שתיהן... יקרות שלי," יותם חש את הדמעות נקוות בזווית עינו ומיהר למחות אותן בגב ידו. לביתה של רות מרום נכנס במרץ ובקור רוח מעושה שאל את יוסי: "מה גילית?"
"יותם! סוף סוף! תשמע את ההודעה," יוסי הפעיל את המשיבון:
"שי, יא מניאק! אתה תביא לי ת'הכסף מיד, אתה שומע, מיד! אחרת אני... תענה לי! תרים ת'השפופרת, פחדן! זכור, ת'הכסף, מיד או ש... אני ימצא אותך, חלאה!"
"הוא חטף את שרוני!" בכתה רחל ,"הפושע הזה," רחל הצביעה על המשיבון," רות סיפרה לי שנדמה לה שמישהו עוקב אחריה! למה היא לא סילקה את שי? למה?"
"שי ניב? ספרי לי עליו," בקש יותם.
כל הזכויות שמורות לגיטה
