בוקר טוב גברת, נעים מאד, שמי דוד הופמן , אבא שלי ראובן הופמן דיבר אתך בקשר אלי. אמא שלי באה איתי אבל בגלל שהיא לא מדברת טוב עברית, היא תחכה לי
בחוץ. אני כבר ילד גדול בן 10 ואני יכול לענות על כל השאלות שלך. את כבר יודעת איך קוראים לי ושמך הוא ח. אבני, טוב אני אקרא לך גב' אבני. אני בן יחיד אין לי אחים ואחיות. לאמא שלי קוראים קלרה. אנו גרים בתל-אביב. לאבא אני קורא אבא ראובן ולאמא לפעמים "מוטי" שזה אמא בגרמנית. אמא שלי נולדה בוינה. יש לי גם אבא וסבתא מצד אבא. סבא אליהו וסבתא בלה, הם גרים במושב. אני אוהב לבקר אותם "בחופש הגדול". יש להם כלב גדול "רקס" וחתולה שקוראים לה "לבנה" כי
יש לה פרווה לבנה. היא יושב על כרית מקטיפה וסבתא מטפלת בה. יש לסבא גם סוס שקוראים לו "ברק". סבא הבטיח ללמד אותי לרכוב עליו.
הנה תראי, כאן אני מצולם בבית שלהם במושב. יש לי כובע מצחיק על הראש, כי אמא אומרת שהשמש בארץ-ישראל חזקה מאד וצריך להיזהר. גם היא חובשת
כובע . הנה תראי מהחלון האישה עם הכובע הלבן זאת אמא שלי. אני מאד אוהב לקרוא. אני הכי טוב בקריאה בכיתה שלי וגם בחשבון. כשהייתי קטן אהבתי לקרוא את הספר על "דר' דוליטל" שדיבר בשפת החיות. גם אני אוהב חיות וכשאהיה גדול אני רוצה להיות רופא חיות. אמא לא מרשה לי לגדל חתול או כלב בגלל השערות שלהם, זה מפריע לה. לאבא ראובן לא איכפת לא נמצא הרבה בבית, הוא עובד בשביל המפלגה ואמא תופרת שמלות לשכנות ומנגנת בפסנתר כשיש לה זמן. אני אוהב לשמוע כשהיא מנגנת, היא עוצמת את העיניים הכחולות שלה ואז אני חושב שהיא חולמת. היא רוצה שגם אני אנגן בפסנתר כי היא אומרת שזה חשוב בשביל "הקולטורה" זאת מילה של מבוגרים. היא רוצה שאני אהיה פסנתרן אבל אני הכי אוהב לשחק כדורגל, לפעמים בשבת אני משחק עם אבא ראובן. אני אוהב את אמא ולא רוצה שהיא תהיה עצובה ובגלל זה, פעם בשבוע אני הולך ללמוד נגינה בפסנתר אצל גב' לודמילה, היא גרה ברח' הירקון, רחוב קרוב לים בתל-אביב. אנחנו גרים ברח' גורדון. לגב' לודמילה יש תוכי עם המון צבעים שמדבר, קוראים לו "מישה". זה על שם אח שלה שנהרג במלחמה. יש לה עיניים ירוקות וקצת מפחידות והציפורניים של הידיים שלה ארוכות ואדומות. גם היא לא כל כך מדברת טוב עברית, כי היא מרוסיה, והעברית שלה זה כאילו שיש לה אבנים בפה. אבל לי זה לא חשוב כי אנחנו מדברים בשפה של המוסיקה: דו-רה-מי, אלגרו, קונצ'רטו. גם היא משתמשת במילה של מבוגרים "דיסציפלינה" שהיא אומרת שזה חשוב מאד במוסיקה וגם בחיים.
אין לי הרבה חברים כי אני תלמיד טוב וגם טוב בכדורגל, אז אולי הם מקנאים בי הם גם צוחקים ממני בגלל הבגדים שאני לובש, יש לי "פפיון" בחולצה ככה אני הולך לבית-הספר, ואני לובש גם ז'קט כמו שאת רואה עכשיו. אבל יש בכיתה ילדה שהיא חברה שלי שרה שרעבי, יש לה תלתלים שחורים ועיניים שחורות שחורות. ואני אוהב לראות כשהיא צוחקת עם השיניים הלבנות שלה. אני מנסה ללמד אותה, שחמט אבל היא אומרת שזה משחק קשה והוא בשביל חכמים. אז אנחנו משחקים במחבואים ותופסת. פעם ביקרתי בבית שלה וראיתי שיש לה אחים ואחיות, ואבא שלה יושב על כרית על הרצפה וקורא בתורה. אמא שלה נתנה לי לאכול מאכל שאני לא יכול להגיד את שמו, אבל הוא מאד טעים. אמא שלי לא מרשה לי לשחק עם שרה כי היא אומרת שהיא לא "משלנו" את המילה הזאת היא אומרת בעברית. שאלתי את המורה רבקה והיא אמרה לי שיש בכיתה ילדים מכל מיני ארצות ושרה היא מתימן, מה זה חשוב היא ילדה נחמדה והיא חברה שלי. .
פה כאן אצלכם בקיבוץ, זה כמו אצל סבא וסבתא במושב. הרבה עצים ופרחים. היה לי עצוב לעזוב את תל-אביב בגלל המורה רבקה והחברה שלי שרה. אבל אחרי שאבא עזב את הבית וחזר למושב ואמא עברה לגור אצל דודה עליזה בחיפה, הוא החליט שכאן יהיה לי טוב. ילד צריך ללמוד בבית-ספר טוב ולהיות בין ילדים אחרים. הוא גם אמר שתמיד אני אוכל לבקר אותו ואת אמא.
ההורים שלי לא גרים ביחד בגלל גב' לודמילה. יום אחד באתי לשיעור הדלת הייתה פתוחה, כשנכנסתי לחדר שבו הפסנתר הגדול ראיתי את אבא ראובן מנשק את השמלה הארוכה של גב' לודמילה והיא מלטפת לו את הראש. הסתובבתי ורצתי החוצה, רצתי בכל הכוח שלי ופתאום שמעתי את אבא קורא לי "בן, בן חכה רגע" אבל אני שמתי את הידיים על האוזניים ואצתי עד שהגעתי הביתה. בבית התחלתי לבכות וחיבקתי את אמא חזק. אמרתי לאמא שכלב גדול רדף אחריי ואז ברחתי.
היא נתנה לי לשתות קקאו והשכיבה אותי במיטה. כשאבא חזר בערב שמתי את השמיכה מעל הראש, לא רציתי לדבר אתו ולא לראות אותו. בבוקר אמא אמרה לי שלקח מזוודה ועזב את הבית. אמא בכתה ואמרה שהיא לא מבינה מה קרה, והיא נתנה לי מכתב שהוא השאיר בשבילי, במכתב היה כתוב שהוא מצטער ופעם כשאני אהיה גדול אני אבין ואולי אסלח לו. הוא אמר לי לבוא עם אמא לכאן, כי הוא סידר לי מקום.
עכשיו אני אקרא לאמא שלי שהיא תבוא להגיד לך שלום. "אוף" כמה חם היום. אני כבר לא צריך את "הפפיון" ואת החגורות של המכנסיים.
אמא בואי להגיד שלום לגב' אבני. את לא רוצה! אבל למה? היא גברת מאד נחמדה. "ביטה מוטי קום שון" מה את שמה לי בכיס? מכתב! אבל אני לא יודע לקרוא גרמנית. טוב, אני אבקש מסבתא בלה להקריא לי. אבל עכשיו תבואי אתי למשרד, גב' אבני תראה לך איפה אני אגור. היא גם אמרה שאת יכולה לבוא לבקר אותי בשבת. אמא את נוסעת! לאן? את צריכה להגיע לנמל של חיפה אבל למה? אני לא רוצה "אווף וידרזיין", אמא אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי לבד, "מוטי" בבקשה אל תלכי!
אני אף פעם לא אנגן בפסנתר את שומעת אותי, אני שונא לנגן, עכשיו את כבר לא תכריחי אותי, ואני כן אהיה רופא חיות ותראי אני כבר לא בוכה ,אני ילד גדול, ואני כבר לא צריך אתכם, לא צריך את אף אחד.
גב' אבני חכי רגע! לאן את הולכת? המזוודה שלי.
