גרעין השזיף ואם תרצו גרעין הנשמה

לאחר ימים, שנים ורגעים ארוכים קשים מנשוא

כל שנשאר לי מתפארתו של עץ שנתן פריו לכל עובר אורח, פרוש ענפים ומשורש עמוק באדמה

זה שזיף מיובש.

ביום חם ויבש שאיים לייבש את המאט שנותר בי החלטתי שאני לא כמלה נאלמת ונעלמת.

ידעתי שאני צריכה להגיע למקור המים. בצבץ בזיכרוני מעיין מאותם "ימי תפארתי" כשהתיימרתי לגבהים. מעיין הנובע לנחל זך.

אותו מעיין תמיד סיקרן אותי בשל אורחיו הרבים החוזרים תמיד מידי שנה. בימים ואפילו בשעות קבועות

וכל אחד ושעתו הוא.

והמעיין תמיד שם. סביבו ירוק סביבו שימחה ובריאה.

אספתי את שארית כוחותיי והתחלתי להתגלגל לכיוונו. עברו בכיות עברו מכאובים, שריטות, מכות יבשות אבל בסופו של יום הגעתי. מרוטה ללא כל כסות ובשר לגרעיני הקשה. הגעתי ערומה מכל וכל.

רק אני בתוך הגרעין הקשה או יותר נכון לומר "אני והגרעין הקשה שבתוכי".

התיישבתי לגדות נחל המעיין תשושה וללא כל מחשבה. פתאום ליטוף רך ומגע של מים זכים..

בכיתי. שמחתי מתוך הכלום שנותר.

התחלתי לשתות ממימיו לאט לאט. הקשבתי לצלילי נביעתו של המעיין, התבוננתי בזרימת הנחל

ובנגיעתו בכל וכל.

פתאום יום אחד איי!!! כאב!!!

כאב חד ודק פיצח למטה את הגרעין הקשה שלי. הסתכלתי למטה לכיוון הכאב והבחנתי בבצבוץ של שורש לבן וטהור.

חייכתי חיוך שליו.

השרשת השורשים ארכה כמה ימים ואז ממש התחזקתי.

וככה עברו הימים מושרשת בנחת באדמה רוויה ומקשיבה למנגינת המים.

פתאום יום אחד איי!!! כאב!!!

כאב חד ודק פיצח למעלה את הגרעין הקשה שלי. הסתכלתי למעלה לכיוון הכאב והבחנתי בבצבוץ של ענף ירוק ופורה.

חייכתי חיוך שליו.

הנבטת הענפים ארכה כמה ימים ואז עוד יותר התחזקתי.

וככה המשיכו לעבור הימים מושרשת בנחת באדמה רוויה, פורשת ענפי בחיבוק לשמש ומקשיבה למנגינת המים.

פתאום יום אחד ללא כאב וללא התכוונות מראש הגרעין הקשה שלי כן שלי

השיל ממנו את המעטפת הקשה ונותר הגרעין הרך והלבן.

וככה המשכתי לחייך חיוך שליו בהתבוננות בהקשבה ובהזנה מתמדת לנשמה שבי.