האישור לטיול
- מי עוד לא הביא את האישור לטיול? – שאלה המורה בקוצר רוח.
זה כמה דקות מחפשת אחריו שירה בנבכי תיקה וכעסה הולך וגובר. היכן, לעזאזל, הטמינה אותו אמה? בניסיון נואש אחרון רוקנה את תוכן הילקוט על השולחן שלפניה. מצאה את ארוחת העשר שארזה לה האם : כריך גבינה עם זיתים עטוף במפית כשניילון נצמד מכסה אותו היטב היטב מכל צדדיו. מצאה את התפוח רחוץ ועטוף אף הוא. היא מצאה אפילו את התמונה של ליאונרדו דה קפריו, שחשבה שאבדה לה ורבה בשל כך עם חברתה הטובה. אך את האישור לא מצאה.
- אני אביא אותו מחר – פנתה בתחינה אל המורה ולחייה סמוקות.
- מחר זה היום האחרון בהחלט, אם לא תביאי אותו, שירה, לא תוכלי לצאת לטיול. – החמירה אתה המורה.
את הדרך הביתה עשתה הילדה, שלא כהרגלה, לבד ובמהירות. בעודה משליכה מהגב את תיקה הכבד טלפנה לאמה.
- את רותי כהן, בבקשה – פלטה בנשימה אחת. צלילי אוטו גלידה מתחו עד אין קץ את השניות החולפות. נו כבר, נו…
- אימא, איפה שמת אותו? – צעקה הילדה אל הנשימה הראשונה שקלטה בשפופרת.
- את מי? – קולה הצעיר של האם מתנגן לו מלטף ומרגיע.
- את האישור, את האישור לטיול, בקשתי שתחתמי לי! איפה שמת אותו? – דממה.
- חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, והמורה צריכה אותו היום! אימא! איפה הוא?
דממה.
- אימא – זועקת שירה אל חלל המכשיר.
- אנחנו נדבר על זה בבית – חוזר אליה הקול הרך.
- אימא, את לא חתמת לי?
- נדבר על זה בבית, אני חוזרת עוד מעט.
- למה לא חתמת לי? – מתעקשת הבת.
- קוראים לי, שירה, אני ממהרת, נדבר בערב, בבית, ביי.
את הדממה המשתררת חותכים באיטיות מחוגי השעון, ושירה יושבת על השטיח, ידיה מחבקות את רגליה והיא מצפה לשובה של האם. כחץ הקשת תזנק, תלחם…
- אימא, תחתמי לי – והיד מסרבת.
- אימא, זה הטיול האחרון עם הכיתה, כולם יוצאים, אימא!
- אל תצאי – לוחשת, מתחננת האם.
- אבל אני חייבת – הדמעות הן חמות ומלוחות - את לא מבינה שום דבר, את כזאת , כזאת … רעה! – ושירה בורחת איתן אל הכריות הרקומות שבחדרה.
בשעות הערב המאוחרות מכה השקט באב השב מהעבודה. דמות אישתו המאובנת ופניה שתופי הדמעות מעוררים בו דאגה עמוקה.
- מה קרה? – ידיו החמות אוספות את ידיה – רותי, מה קרה? הכל בסדר? רותי!
- אה, כן, כן. הכל בסדר – צבע חוזר ללחייה – אתה רעב? להכין לך חביתה? סלט, אני אכין לך סלט. – ורותי רצה למלא את הקומקום החשמלי.
- הילדים בסדר ? – רותי מהנהנת – את מרגישה טוב? – רותי מהנהנת – ההורים?
- לא, מה פתאום, כולם בסדר, בריאים. גם עופר התקשר בבוקר, אחרי שיצאת. קר להם שם, המסכנים. ישנים בשטח. – חיוך קטן מבצבץ בזווית שפתיה.
- דאגנית שלי ! – ברכות רוכן יואב לנשק את עורף אישתו השברירית.
- מה בעבודה? המים רתחו, קפה או תה?
- קפה. יוסי משגע אותי עם השטויות שלו, אבל ככה, רגיל.
- אבא! – קופצת שירה אל מושיעה – אבא, תחתום לי!
- לחתום על מה? – לא מבין האב .
- על האישור לטיול, הטיול השנתי. – הילדה מקפצת, חסרת סבלנות, סביב האב.
- אל תחתום – לוחשת רותי וגבו מרגיש את הרעד.
- למה? לאן הטיול? – נדרך לפתע ועיניו בדף – עכו, נהרייה, מעלות תרשיחא, צפת , מערת…
- מעלות – פולטת רותי.
- מעלות. – מאשר האב ועיניהם נפגשות. מופתעת צופה הילדה בדו-שיח אילם בין הוריה.
- שירה, לטיול זה לא תוכלי לצאת, אני מצטער – ולפני ששירה מספיקה לפרוש את טיעוניה מוביל אותה האב לחדרה וסוגר היטב את הדלת. – בואי, שבי לידי ואסביר לך. – פני האב רציניים, כה רציניים…
- כן אבא – הילדה קשובה, אך המילים אינן נאמרות.
- הטיול השנתי, שירה. הטיול.
- מה אתו ?
- אימא לא מסוגלת להרשות לך לצאת לטיול זה, זה מאוד קשה לה. בטיול, במעלות, איבדה אימא את שלוש חברותיה הטובות ביותר. מעולם לא חזרה למקום ההוא, מעולם לא הסכימה לטייל בגליל. זו הסיבה שגם את המשפחה בצפת אנו ממעיטים לבקר.
- מה קרה? תאונת דרכים?
- מחבלים.
" ב- 1974 השתלטו מחבלים ערבים על ביה"ס שבעיירה ורצחו 18 תלמידים מתוך 100 תלמידים שטיילו באזור ולנו בו." - המילים היבשות באנציקלופדיה אינן משקפות בודאי את גודל הזוועה. בשקט יוצאת שירה מחדרה המואר אל חשכת המטבח, שם לוחש האב דברי ניחומים.
- אימא. – קול חלש מפלס את דרכו בין שפתיה היבשות.
- אל תכעסי עלי ! – והאם נופלת לזרועות בתה – אל תכעסי עלי! – מתחננת.
ושירה מחבקת את כתפיה, מלטפת את שערה, דוחפת טישיו לידיה. היא כבר לא כועסת, הרי את חברותיה תראה אחרי הטיול, היא רק רוצה שאימא תחייך כמו תמיד.
כל קשר בין הדמויות למציאות הינו מקרי ביותר
כל הזכויות שמורות ל- אסנין גיטה
