סיפורים

שתדע...

מותק שלי..
במשך שנים חיפשתי אותך, האמת היא שנראה לי שכל בנות ישראל מחפשות אחריך..
נפגשנו ביום בהיר אחד, במסגרת קורס מקצועי ואפשר להגיד שמהרגע הראשון לא הפסקנו להיות ביחד.
ביחד העברנו את כל השיעורים בהישתטויות וציחקוקים, ביחד בהפסקות, ביחד אוכלים, וביחד בסוף היום בדרך אל החניון - וגם שם היינו ישובים יחד ברכב וממשיכים לדבר אפילו שיום שלם, 9 שעות לייתר דיוק היינו יחד, ורק אחרי שעה נוספת של שיחה מסכמת היינו נפרדים כל אחד לרכבו ולדרכו.
לכשסיימנו את הקורס ואיש איש אמור היה ללכת לדרכו, החלטנו לשמור על קשר ואכן שמרנו, היה בינינו קשר אפלטוני מצויין והיינו בטוחים שאנחנו "ממציאי הגלגל" ממש.  היינו נפגשים בין פעמים לשלוש ולפעמים אפילו ארבע פעמים בשבוע, צוחקים, מרכלים ומשלימים פערים, לאט לאט, ממפגש למפגש ראיתי בך ממש את "האחד" "המושלם" בשבילי:
חיוך כובש,הומור הרבה יותר מבריא, הבנת אותי גם בלי שהוצאתי הגה, וגם כאשר זה לא היה פנים אל פנים, כאילו הצלחנו להגיד הכל בלי להגיד בעצם כלום. פשוט כבשת אותי לחלוטין, אין, שלך לעד!
הרגשתי איתך כאילו נשלחת אליי מלמעלה, כל מה שחלמתי ואף יותר!
היית בעיניי גבר בכל רמ"ח איברך ושס"ה גידך, ונתת לי להרגיש הכי נשית בעולם כולו - כל רגע איתך היה כיף גדול .
ואם מסתכלים על 30 שנות חיי,  איתך חוויתי רגעים קטנים של אושר גדול,
ככה חלפו להם שלושה חודשים של מערכת יחסים תמימה לחלוטין ואפלטונית.  עד אותו היום שבו היה המפגש האחרון שלנו, זה היה מפגש רגיל: דיברנו, ריכלנו, השלמנו פערים, צחקנו ואז באופן פתאומי וברגע אחד גם התנשקנו. זה אכן היה רגע מאד מתוק, יחד עם זאת רגע אסור
שכן אני בחורה בשלה נשואה בת 30 ואתה גור צעיר בן 23.
כל כך הרבה שאלות עלו בי פתאום, איך חיים שלמים חיפשתי אותך?
ואיך זה שרק עכשיו בחרת להופיע? כמה חבל ש"ניסתרות הן דרכי האל"? וכמה חבל שצריך לעשות את הדבר הנכון ולסיים את הכל...
 
שלך תמיד...
                  מעריצה מס' אחת שלך....  

תגובות