"את יודעת שזה לא יכול להימשך יותר" אמר הקול המהדהד לו אי שם. הרכנתי ראשי. ידעתי.
"את חייבת לשחרר..." חזר ואמר, ואני שתקתי. הוא צודק.
כבר מההתחלה היה ברור לי שזוהי אהבה קצרה, שמטרתה להביא קצת עיניין, אושר, ניסיון וחכמה אל תוך חיי. אהבה שתעזור לי לעבור תקופה לא קלה. אהבה שתלמד אותי דבר או שניים על החיים. אהבה מיוחדת כזאת, שתלמד אותי מה זה להרגיש עוצמה שבלתי ניתן לתאר.
הכנות רבות נעשו לקראת היום הזה. גם ברגעים הקרובים ביותר, האינטימיים, המרגשים, החזקים... היתה את הידיעה, שזה לא יימשך עוד הרבה זמן.
גם כשהוא נישק אותי ברוך, יד אחת בתוך השיער החלק ויד שניה מלטפת את הלחי, ידעתי שזה עתיד להסתיים. גם כשהוא הביט עמוק בתוך עיני וגרם ללב שלי להשתגע, ידעתי שהלב שלי יצטרך להישבר בקרוב. גם כששמעתי את קולו בפעם האחרונה, מנסה להגיד שהוא יתקשר שוב, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשמע אותו.
ועכשיו אני יושבת ומסתכלת אחורה, על החודשים האחרונים. בלילה אחד חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. הלב שלי, שהיה חסום בקרשים של ל"ג בעומר, נשם סוף סוף אוויר. הלב, שחשב שהוא מבין יותר טוב מכולם, ולא יתאהב ככה סתם... התאהב. ככה סתם. הלב ששמר על עצמו מכל משמר, פחד ליפול, להיפגע, חשף את עצמו רק במקרים מיוחדים... אותו לב שמור, השליך עצמו למים, יהיה מה שיהיה.
הייתי בטוחה שאני יודעת, שאני חזקה, שלי זה לא יקרה.
הייתי בטוחה שלמרות המשיכה והחיבה, אני לא אתאהב.
הצהרתי לא מעט פעמים, שאצלי זה עובר אחרת. אני לא מתאהבת ככה.
והוא חייך לעצמו וגיחך בשקט. זרם איתי. ידע שאני אפתח אליו ואתמסר.
וזה רק עיניין של זמן.
וכך בנה אמון הדדי שלב אחרי שלב. לבנה אחר לבנה. תמך, הקשיב, הצחיק, צחק, הבין, לא וויתר, היה רומנטי, היה רציני, היה שטותניק, היה ילד קטן, היה ילד גדול.
כך ליבי החל להתמלא בחומר הזה שנקרא אהבה. לאט לאט טיפות של רגש החלו להגיע לליבי, עד שכבר לא נותר מקום...
"איך ידעת שזה מה שיקרה?" שאלתי אותו אז בלילה.
הוא אמר שזה טבע האדם, שדברים כאלו קורים, ושלא תמיד ניתן לעצור את הלב. אבל אני יודעת שזה לא מדויק, שכן מעולם לא הרשתי לעצמי להתאהב כל כך חזק ולהיסחף רחוק כל כך בזרם האהבה.
והוא רק הניח יד חמה וגדולה על המותן שלי, עוצם את עיניו ושותק. ואני מסתכלת עליו, בוחנת את פניו, את הבעתו הרגועה, ופשוט מאושרת.
האביר על הסוס הלבן.
רק שהוא לא אביר ואין לו סוס לבן.
הוא כל מה שחלמתי עליו בלילות,
כשבכיתי מתוך אכזבה זמנית על בחור זמני,
כשהלכתי לישון מהורהרת לאחר עוד פגישה כזאת או אחרת.
הוא כל מה שידעתי שקיים אי שם...
כשביקשתי וביקשתי שיישלח אלי אחד כזה,
כשלא התייאשתי והאמנתי שזה יגיע.
הוא כל מה שלא תיארתי לעצמי שקיים.
כי בתוך כל החלומות, פספסתי כמה צ'ופרים.
ולפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
וכשהחזקנו ידיים במשך הנסיעה הביתה,
והשמש כבר החלה לעלות מבין ההרים,
הסתכלתי עליהם, מהורהרת.
היד הרכה שלי בתוך ידו היציבה,
והוא מלטף כל אצבע בנפרד,
בעדינות.
הוא כביכול מרוכז בנהיגה,
אבל ידעתי שהוא עצוב שזה נגמר.
וכשנישקתי אותו בלחי,
הוא חייך.
נושמת עמוק ומרגישה רטט כזה מוזר בלב.
כאילו יש שם חור קטן, שצריך להיסתם.
אני מנסה לדבר ללב, להסביר לו שהכל בסדר,
אבל הדמעות שזולגות אינן יודעות לשקר.
והלב רוטט בעצב, מתגעגע...
וכשהתחבקנו והנחתי ראשי על החזה שלו,
הוא שאל אותי אם אני מנסה לשמוע את הלב.
"כן" חייכתי, "אני שומעת אותו פועם..."
"אבל רותם" חייך גם הוא, "הלב נמצא בצד השני...".
אהבה שכזאת אפילו מילים לא יצליחו לתאר.
רק החיבוק הזה, החם, עם הנשימות העמוקות.
רק המגע הזה, המלטף, החושש קצת, המקבל ביטחון לאט לאט.
רק המבט הזה, שחודר את כל החומות.
רק הנשיקה הזו, שמשתקת את הגוף כולו ואפילו לנשום שוכחים.
רק החיוך הזה, שמחדיר אופטימיות למצב הלא פשוט.
רק הקול המרגיע הזה, שגם בזמנים פחות טובים, מכניס שלווה.
רק הידיעה שהוא שם... מרגיעה אותי.
ידעתי שזה ייגמר,
ידעתי שזה זמני,
יודעת, יודעת...
אבל גם יודעת,
שזכיתי לאהוב.
