עשר שניות לפני

עשר שניות לפני

עיינו היו בוהקות.

קולו היה צרוד.

הוא כוון עליו את כלי הנשק וצעק משהו בגרמנית.

ואבא לא זז הוא היה כפוף על הרצפה והסתכל עליי במבט כואב ועצוב.

רציתי לצעוק שיעזבו אותו לנפשו אך לא יכולתי הרגשתי כול כך חסר אונים ליד הנאצים בעלי הכוח הרב.

אני בסך הכול ילד בן 13 וצריך לראות את אבא על הרצפה כשמכוון עליו כלי נשק , אני לא יכול לעמוד בזה איני יכול לעמוד מולו ולא לעשות כלום אבל אם אנסה לעשות יהרגו את שנינו בלי להסס.

על לחיי ירדה דמעה, דמעה של כעס עצב ופחד.

"לא..לא... תעזוב אותו" רציתי לצעוק אך מפי לא יצא הגה.

אבא הביט בי ובשפתו אמר בלי קול "תהיה חזק  תמיד אהיה איתך" עינו החלו לדמע זה היה כמפל דמעות שלא הפסיק לזרום.

ואז נרתה ירייה , זה עשה קול חזק וכואב לאוזניים .

ואבא שכב על הרצפה עם כדור במצח ללא זכר לחיים.