-עכשיו אני מבין! יש כאלה שחוזרים מהודו באקווריום כי הם חושבים שהם דולפין , ויש כאלה שחוזרים מתאילנד ומנסים לקלף את עצמם כי הם תפוז... ואתה? אתה חוזר משדרות. ומה?! נימוך כמו אחרי טבילה של עוגיה מרוקאית בתה. בחייך רני , אם כבר להתחרפן אז בגדול, הא ?
* * * * *
רני שוב חייך , אך הפעם זה היה חשוד . בדרך כלל משפט כזה היה מוציא ממנו לפחות ניצוץ אחד של חרון אף אלוהי משובח עתיר קללות ונדרים תמוהים שיותרו, אם ירצה השם יתברך, למרגלות קבריהם של צדיקים שעדיין לא נקברו.
- אלחנן אתה חייב להבין. החיוך שלו הרגיז אותי.
-תראה , יש כאלה שחוזרים מניו-יורק ולא מבינים מה לא מצליח לנו בסצינה התל אביבית שלא מתרוממת לגבהים ניו-יורקיים. אנחנו נראים פאתטיים, ננסיים , שמוטי כנפיים וזיין ונשותינו מדושנות בניחוחות יוקרה המחפים על הררי טימטום מסיליקון ובוטוקסשמקבלות גיבוי בסדנאות לקבלה מעשית.
-נו. מה החידוש? לגמתי מהתה שהכין לי רני והבטתי בעוגיות המרוקאיות בחוסר אמון מופגן.
-קח . זה טעים. התעלםרני והוסיף.
-ויש כאלה שחוזרים משדרות ומבינים למה ניו-יורק היא מה שהיא בגלל שהיא מחבקת חזק חזק ובאהבה גדולה את הפרברים שלה, את העניים שלה, את חסרי התרבות שלה . זהו חומר הבעירה שמצית עיר גדולה . עיר של יוצרים. אנשים שיוצרים חיים.
-או קיי , אז שנתחבק עם שדרות?
לקחתי עוגיה מרוקאית מהשקית ונתתי בה ביס רציני .
-קשה . קשה. אמרתי והתכוונתי לעוגיה השטוחה שנראתה כמו ריבוע חימר שמישהו חורר במזלג בייתי ברווחים לא אחידים.
-לא קשה בכלל. ענה רני . סוף סוף אין חיוך, רשמתי לעצמי.
-התכוונתי לעוגיה, רני . הסברתי וטבלתי שוב.
-אני מתכוון לשדרות . הרצין רני.
רשמתי לעצמי שהבן אדם מחורפן זמנית , או לפחות כך קיוויתי.
-אני מנסה להבין את הפאנץ' ליין אצלך ולא ממש מצליח,רני.
הקפדתי שכל מילה במשפט הזה תנוסח בקפידה ובטון רציני להחריד, שרק לא יחשוב שאני מטיל ספק בחוויה הקיומית האדירה שחווה בעיירת פיתוח דרומית.
בשלב זה העלה כבר זכרוון מעומעם שלנו שהוליד סדרת טלוויזיה גרועה שכתבתי , כי מה שלא עושה הרייטינג לכיס הפרטי שלך לא עושה אף מבקרת טלווזייה מתוסכלת בדף האחורי של עיתון "הארץ" או באתר אינטרנט מזורגג .
הסדרה הפכה אותי לחצי גורו וחצי חלאה. גורו בעיני אנשי המדיה המפוברקת הזאת שתמיד חיפשו אלוהים , וחלאה בעיניו של רני שאיבד
את אלוהיו לאחר שהקרוב בידידיו, אני , גנב לו את הסיפור.
-שמע, גם לך לא יזיק איזה טיול לאופקים אחרים , קח משאית סע לירוחם טמבל!
קינח רני באמירה שכמעט השיבה לי את האמונה בשפיותו.
* * * * *
אבל הסיפור האמיתי היה עדיין של רני. ראשיתו בנחיתה רכה במרכז
השוק השדרותי, קצת אחרי שנחתו בעיר שלוש ראקטות קאסם.
הראשון שבחר לשוחח איתו היה רוכל ממולח שקרץ אליו ככה באלכסון, תחת כובע עתיר שוליים שלבטח כיסה יותר ממה שהיה צריך לכסות.
- וואלה פטיש אתה, אחי..."לקוסט" אמיתי , מתל אביב אתה בא לשוק אצלנו ? זה מה שנקרא הזדהות! צרח הרוכל ועיקול חיוכו בזוויות הפה רימז על טיפוס המפרי בוגארטי אמיתי.
- מה להציע לך ? חיקוי של מסעודה? צחק.
- אבל אתה מוכר חמוצים בכלל.
- צודק אחי, וואלה שכחתי שאני בענייני חמוצים .רואים עלייך שאתה לא מפה . איך שירדת מהמונית , אמרתי לששון אתה רואה את ההוא , זה לא יקנה ממך כלום סתם בא למקום אקזוטי, יעני לרחרח,מאיזה ערוץ באת? תראה אנחנו קולטים אותכם מהר , הנה לפני שבועיים באו לשוק חבורה עם מסרטות וידאו כאלה , אעלק סטודנטים לקולנוע , באו לראות את האחר...אני אחר? אמא שלכם אחר ! אני זה אני אלברט חמוצים והוא ששון. והם האחרים במדינה הדפוקה הזאת.
ששון היה ילד קטן שישב לצידו ופיצח גרעינים בתאווה שלא היתה מביישת שף צמרת מול לובסטר עסיסי.
-למה הוא לא בבית ספר? שאלתי ומיד התחרטתי על השאלה המטומטמת.
-וואלה יופי. אתה קצין ביקור סדיר חדש כזה? אלברט העלה מבט חשדני .
-ממש לא.
-תגיד, אתם שבאים משם לא יכולים להגיד סתם "לא" , בלי להוסיף כל הזמן ממש... חוץ מזה אם אתה מתעניין בששון , אז הילד לא הולך לבית ספר מגיל שמונה המורה אמרה עליו שלא יצא ממנו כלום, אז אני החלטתי להוציא ממנו משהו. מה יצא אני לא יודע, אבל בטח לא כלום. כלום כבר יצא מאבא שלו.מקסימום יעשה מוסיקה, בעיר שלנו כולם מנגנים ושרים.
* * * * *
שתי נשים צעירות נעמדו לצידי ועשו עיניים לאלברט.
-אהלן אלברט, תביא לנו רבע קילו מהמלפפונים של שבוע שעבר.
-על העיניים שלי! צרח אלברט
-שמעתי הקאסם נחת אתמול לידכם... כיחכך.
-גם הבוקר היו כמה, המצב חרא. המשיך.
הוא לא חיכה לתשובה זה היה כנראה חלק מהריטואל הקבוע.
קיטור משותף. שיח ישראלי שהסתיים בהנהון ראש הדדי של כל המשתתפים בטקס , לאות הסכמה.
עיניו של אלברט נחו עמוק עמוק בסדק החזה של אחת מהן, ובין לבין הורה לבנו ששון לתת להן מהמלפפונים שבדלי הצהוב ולא מאלה שקדימה.
אחרי שהשתיים שילמו והחליקו הלאה , עמד אלברט לצידי , סיגריה שמוטה בפיו , בוגארט סטייל, זרועו לופטת בחיבה ייתרה את כתף שמאל שלי והוא כולו חיוכים.
-אז מה אתה אומר? איך השוק היום? הקאסמים "נרגעו" והשוק התמלא מחדש...
-אחלה שוק.
-רואה את זאת עם השמלה הכחולה עם הקישוטים הלבנים , עוד דקה היא פה. שחורים דפוקים.
-מה שחורים דפוקים?
-תיכף היא תבוא ותבקש זייתים שחורים דפוקים.
-האאאאאא....זייתים.
-אז מה חשבת? וואיילי, איזה מוח עבריין יש לך ! יאללה , יאללה רק היום בזול בזול , חמוצים מהגולן. חמוצים מהגליל. חמוצים מהרצועה, חמוצים מהאוטונומיה ...יאללה לקנות חמוצים הכי מתוקים שבעולם. יאלללה!!! ההמנון של ששון היה קבוע. הוא שר בשביל כולם.
אלברט כבר פנה לגברת עם השמלה הכחולה ולשחורים הדפוקים שלה. התברר שהיא מהקיבוץ השכן.
השחור הדפוק 'האמיתי' הוצג בפניי מאוחר יותר באחת החנויות, שמחה קראו לו אך פניו היו עגומות למדיי ופיו ירה חיצים קטנים ומורעלים.
האיש 'אייקון' טלוויזיוני מוכר בעיר, שיטח מיידית את תורתו הסדורה על כך שקיבוציי הסביבה אשמים בכך שגנבו ממנו את זהותו.
כמה כייף שיש את מי להאשים חשבתי ונפרדתי בנימוס משוטה הכפר .
הלאה במעלה הכביש המתפתל בחרתי להתיישב על כסאות פלסטיק הדביקים של בית קפה סמוך. חיכיתי כחמש דקות , עד שבעל הבית הבחין בקיומי החריג בנחלת אבותיו .
* * * * *
-כבר החלטת מה אתה רוצה , אחי? שאל בעל בית הקפה.
-קפה.
-לא טוב קפה , קח תה עם נענע. יותר עדיף לחום הזה. כמה סוכר?
-סוכרזית.
-תה לא הולך עם סוכרזית, אני אשים לך כפית קטנה של סוכר לא תרגיש כלום בגלל הנענע.
-בסדר. נכנעתי.
-יופי, הנה אתה חכם וגם יודע לחייך. מה עוד חוץ מהתה? יש לי בורקס מהיום , אחלה בורקס חמותי מכינה.
לא התכוונתי לשתות תה ולאכול בורקס, אבל מצאתי את עצמי אומר שיביא לי מהכל קצת.
העפתי מבט מסביב , נשים מבוגרות שגררו עגלות תינוקות שהפכו לעגלות-שוק עמוסות פירות וירקות, זקנים ששוחחו תוך ישיבה על ספסלים בשמש יבשה נגבית, בחורות צעירות בבגדים צמודים שצבעוניותן העזה התעמתה עם בגדיהן השחורים של נשים קווקזיות מבוגרות. אלה חייכו וחשפו שן מוזהבת פה ושם שהתלטפה עם לשון מצחקקת ברוסית. צרחות במרוקאית, ועברית מושחזת במבטאים ססגוניים שהתערבלה בצפצופי מכוניות. ילדים השתרכו אחרי אמהותיהן כשכל הגלידה הורודה, צהובה, חומה ניגרת על ביגדיהן ... וריחות , המון ריחות, כוסברה טריה , אפרסקים , אבטיח בושם זול ותה עם נענע .....איזה בלגן נפלא , חשבתי לפני שבעל בית הקפה רכן מעל לראשי טבול בניחוח בורקס ותה עם נענע מהביל בכוס זכוכית מעוטרת.
-נו....יפה השוק היום, הא?
-כן...כן. ממש יפה. שתיתי. טעים ומפתיע.
-תאכל , תאכל מהבורקס. צעק מרחוק בעל בית הקפה ופנה לשוחח עם ידידו שהגיח משום מקום.
אכלתי והקשבתי לשניים.
-אהלן אברם, מה העניינים?
-מה אני יגיד לך? כמו היום כמו אתמול. אותו חרא.
-יאללה, בחייך...דיברנו אתמול אמרת שתשכח מזה. אז תשכח.
עוד מעט יפתחו פה מפעל הייטק ענקי , יבואו אלייך ישר .
-יבואו לא יבואו אני נמאס לי מהקטע הזה. כמה זמן אנחנו מחכים לרכבת שתבוא , הא? תראה את האחו-שרמוטה המנייק הזה הבוס . לקח את כל הכסף של המענקים של הממשלה והשאיר אותנו עם התחתונים למטה.
-אבל ההסתדרות לטובתכם, אל תדאג ...אתם תוציאו ממנו משהו.
-ההסתדרות לא הולכת איתי למכולת של תורג'מן , אתה מבין? וואלה אתמול בא לי הבן שלי , אבא תביא חמישים לפיצה . ככה אמר. הסתכלי עליו , היה בא לי לחנוק אותו - הא יא ואלד אל-חראם אבא שלך מובטל ואתה מתפנן לי על פיצה ...מה אני יגיד לך? הלב הלב נקרע...אחר כך נתתי לו. לקחתי משלומי הלוואה קטנה ונתתי לו. מה אני יעשה?
-ככה זה , חיים...תהיה עדין עם הילדים, חיים...זה יעבור כמו בפעמים שעברו. אתה זוכר איך ישבת ובכית לי פה כשסגרו את המפעל של הפלסטיק . יאללה, בוא קח בורקס ....יהיה טוב.
שניהם הדליקו סיגרות והביטו בי כשקרבתי אליהם.
סיימתי את הבורקס ונאנחתי על כמות הקלוריות שאצטרך להוריד .
נזכרתי במפגש של עמוס עוז עם אנשי בית שמש בספר המיתולוגי ההוא כשעוד חשבו שמשהו בארץ הזאת ישתנה.
-היה טעים שאלו השניים במקהלה.
-כן. ממש טעים. עניתי.
שילמתי וצעדתי הלאה במעלה הכביש , לא ידעתי לאן , אבל צעדתי בביטחה כמו לקראת מפגש.
אז עוד לא ידעתי שהמפגש יהיה בלתי נמנע.
* * * * *
רגליי הובילו. חנויות ,מדרכות מטונפות ובתי קומות מתפוררים,שדרת עצי תמר ,ככר ועוד ככר ,רחבת דשא בחזית בניין שנראה כמו אולם ספורט ומגרש כדורגל מוזנח שחבורת ילדים בתלבושת הירוקה של 'מכבי חיפה' התרוצצו בו הלוך ושוב לפקודותיו של מאמן.
שריקת המאמן הפסיקה את הריצה קדימה והחל ויכוח שגרתי, גול או לא גול.
אז נשמע קולו הרועם של המאמן במבטאו הרוסי.
-לשמוע ילדים כולם לפאבל! אם כדור פגע בימשקוף, ומימשקוף עף לשמיים , פגע בימטוס ומימטוס נפל ופגע בכנף של ציפור, וציפור ככה נפלה על ראש של מגן, ומגן העיף לתוך שער...נו, אז זה גול או לא גול?! אם שופט אומר שזה גול, אז זה גול, ניגמר ויכוח.
צחקתי , אולי בפעם הראשונה בלי לעשות חשבון. והמאמן בשלו.
-עכשיו ילדים קדימה, יותר גבוה...יותר מהר...יותר חזק...יאללה בחייכם ...אם רוצים להגיע למשהו צריך להזיע..."
הזעתי וחיפשתי מקום לשבת . היה נדמה לי שראיתי כבר הכל ובחרתי לשבת תחת עץ ברחבת דשא , לצידן של קבוצת נשים אתיופיות עטופות צעיפים לבנים תמימים ובוהקים .
חיכיתי, כמו למפגש קרוב.
וכדינם של מפגשים כאלה, הוא היה חד פעמי וניצחי.
* * * * *
היא פשוט התישבה לידי על הדשא ואמרה:
-חשבתי שלא תגיע. אבל סבתא מימי אף פעם לא טועה. אבל סבתא אמרה שאתה אמור להגיע לכאן היום ושתשב פה מתחת לעץ הזה.
-אני חושב שאת טועה . ניסיתי.
-לא ממש. ענתה והושיטה לי יד שצמידי כסף עיטרו.
-אני תמר.
-אני רני. אמרתי וחשבתי נו שיהיה.
-סבתא שלי רוצה שתכנס אליה הביתה.
-מי?
-סבתא מימי.
-אני לא מכיר אותך ולא שום סבתא מימי .התנצלתי.
-בטח שאתה לא מכיר. חייכה
-אבל היא מכירה אותך יותר טוב משאתה מכיר את עצמך.
ואני חשבתי , נו רני...רצית עניין. לך על זה. מה רע? קמנו , חצינו את הכביש ונכנסנו לאחד הבנינים מעבר לכביש. עלינו ארבע קומות בלי מעלית .
טיח ירוק שהתקלף , ציורי קיר של ילדים וכתמי לכלוך ליוו אותנו עד הקומה הרביעית . ידי שאחזה לרגע במעקה הדביק כשנעמדנו מול דלת אנונימית שנצבעה בחום כהה, נתקפלה לאחור.
תמר פתחה את הדלת. בפנים הבית עמד ריח של עולם ישן מעורב בתבשיל קדרה.
-בוא תכנס, שב תרגיש בנוח , אני אגיד לה שאתה כאן. היא לא שומעת טו, אבל היא בטח כבר מרגישה אותךבבית.
תמר נעלמה מאחורי וילון סגול שקוף שנמתח באמצעות שני מסמרים בקצוותיו של אחד הפתחים בדירה הקטנה והוביל ככל הנראה לחדר נוסף. מאחוריי היה פתח של מטבחון ומולי על רקע חלון ארוך שהגיפו תריסים חסרי-שלבים ותואר , פינת ישיבה שכללה ספת נוער ישנה ומרופטת שולחן אוכל ושלושה כסאות דהויים שאת הריפוד של כולם כיסו מפות ומפיות מרוקמות בצבעי לבן-מלוכלך. היה שם גם מקלט טלוויזיה ישן ומעליו רדיו-טייפ שהשמיע את חדשות השעה אחת בצהריים.
אותן כותרות . משא ומתן לשלום. ראש ממשלה שחוזר ומבהיר את עמדותיו לנוכח הערכות המפלגות האחרות לבחירות הקרובות , האמריקאים שלוחצים, הסינים שמתעצמים, ההודים ששולחים עוד לווין תקשורת לחלל . עוד אשה שנרצחה על ידי בעלה , המדד , עוד חברת הייטק ישראלית שעושה חיל , מופע אופרה חדש שמעלים במשכן,ומזכירים גם את עניין הקאסמים ושמחר יהיה חם מהרגיל. אותן כותרות.
שמעתי את המים זורמים במקלחת לא בדיוק הבנתי מה קורה. אבל הושבתי את עצמי על אחד הכסאות . לאט לאט עטפה אותי הסקרנות בצעיף של סבלנות מפוייסת והמשכתי לחכות.
תמר יצאה מהחדר לבושה אחרת. לא כל כך זכרתי מה לבשה קודם, אבל בטח לא שמלה לבנה מבת הודי שקופה וקייצית. שיערה נטף מיים.
-התקלחת? בלי להתכוון עטו פניי הבעת פליאה.
-כן, סבתא אמרה שזה יום חג.
חייכתי וחשבתי , זה מריח טוב , אבל גם כשבאו צרות זה תמיד הריח טוב בהתחלה ונגמר בשטיפה בירקון . ואני מה באתי לחפש? אולי צרות.שיהיה.
-היא כבר יוצאת אלייך. גם היא התלבשה לכבודך.
* * * * *
ה י א היתה הסבתא מימי. שלא בדיוק היתה הסבתא של תמר, אבל איך שהוא נקשרו חייהן של האחת בחייה של האחרת, אבל זה הסתבר לי רק בהמשך.
זקנה כפופה וחייכנית חסרת שיניים. במטפחת צבעונית לראשה שהסתירה קווצות שיער שיבה מרוח בצבע ג'ינג'י פה ושם...לבושה בשמלה פרחונית ,ולרגלייה עטופי התחבושות האלסטיות, נעלי בית
חורפיות דווקא. מריחה מי וורדים וטבק הרחה .
החיוך שלה חשף זוג עיני תכלת שמבטן הצעיר הזמין את המביט בהן כמו להכנס הביתה.
-שלום 'ארנון'. אמרה הזקנה.
ואני קפאתי , איש לא קרא לי ארנון בשדרות קודם לכן.
-את מכירה אותי?^ שאלתי וחשתי את האדרנלין זורם.
-בטח שאני מכירה אותך. מכירה מאז שהיית תצ'ינוק. הדגישה במבטא מרוקאי ושלחה את תמר להכין תה עם נענע.
-גם תביאי מהעוגיות שעשיתי לו אתמול . פקדה והתישבה לצידי.
-חיכיתי לך הרבה ימים. אחזה בידי והוסיפה.
-אבל אלוהים רצה שיום לפני שאלך אליו , רק אז אתה תבוא משם. הוא הבטיח לי שאני אראה אותך.
שתקתי, או שהחמצן בעיר דליל או שאני מאבד נתח של מציאות, אבל עוד לפני שהספקתי לענות לעצמי חזרה תמר עם מגש ועליו שלוש כוסות תה שנענע ריחנית העמיקה את צבעו החום-ירוק, צלוחית עוגיות וקערית שהכילה סוכר. נסיתי למצוא את התשובה בעיניים של תמר , אך היא לא הסתכלה אליי ושאלה.
-איך להמתיק לך?
האמת היא שאי אפשר היה להמתיק לי, אבל עניתי
-כפית סוכר אחת.
סבתא מימי צחקה ואמרה.
-שימי לו שתיים. התה שלנו חזק יא-איבני. ועכשיו תשתה ותשמע אותי ע הסוף...אל תידבר באמצע שאני לא ישכח את המילים שלי. גם אני לא ידבר הרבה כי אין מה להסביר.
-כדאי שתקשיב לה. הדגישה תמר, היא כבר מחכה לספר לך את הסיפור הזה שנים.
-ארבעים וחמש שנים אני מחכה, כמו הגיל שלך, 'ארנון'.
היא שוב קראה בשמי והסתירה לחלוחית שניבטה מעיניי הים שלה , נאנחה עמוקות ולא הפסיקה לדבר במשך כשעה.
-עכשיו את לשמוע אותי עד הסוף. אני לספר לך את הסיפור הזה מזמן שבאנו למעברה ממרוקו. המעברה שאחר כך נהיתה שדרות. אני הייתי אלמנה צעירה עם ילדה , אז בשביל שלא אישאר לבד מצאו לי חתן. זכרונו לברכה עמרם , היה בעל טוב מאוד , אבל היה מה שאנחנו אומרים עכשיו קצת מיפגר. היה לו בראש כל מיני חלומות. עד שיום אחד חלם חלם ולא קם.
הילדה שלי , קלודין זכרונה לברכה היתה יפה יפה, כמו אבא שלה, בעלי הראשון אנדרה. אויי הוא היה בחור יפה, גבוה חתיך כזה , גם הוא הלך ממני, זכרונו לברכה. זה כל המתים שלי. עוד מעט המתים שלי יהיו גם המתים שלך.
לגמתי מהתה בשקט, אני לא יודע בדיוק מה החזיק אותי שם, הסיפור, העייפות , הסקרנות, ההלם ? אבל הייתי שם והקשבתי.
-כשהיינו במרוקו, איזה זקנה אחת לימדה אותי סודות של החיים. היה לי כוח לתת לאנשים תרופה לכאבים שלהם. היו באים לבית שלי עם הילדים שלהם החולים ואני בידיים האלה שלי, נתתי להם את התרופה שלהם. זה היה ככה עובר הנס מהשמיים לידיים שלי ומהידים שלי ...לחולים.
כמו ההורים של תמר שהשאירו אותה כאן אצלי, חשבו תמות והנה תראה איזה פרח !
וגם היה בא האדון של הסוכנות , ואיך שהוא בא לבית שלי וראה את הבת שלי קלודין , נהיה מטורף עליה . אהב את קלודין שלי הרבה הרבה, אבל הוא היה נשוי כבר.
כמה שאמרתי לו שילך לגיברת שלו . אשה יפה גם כן . הוא היה הולך וחוזר. הולך וחוזר כל פעם.
ויום אחד , לא יודעת מה קרה אולי אלוהים רצה, אבל גם קלודין שלי וגם הגיברת של האיש של הסוכנות היו בהריון ממנו .
אומרים שעמרם בעלי המיפגר מת מהבושה , הלך לישון אחרי שאמרתי לו , הלך ולא קם יותר.
נשארנו אני וקלודין והבטן שלה שגדלה וגדלה כמו שגדלה האהבה שלי בשבילה ובשביל מה שהיה נולד ממנה.
דמעות זלגו על לחייה של הסבתא מימי, עיניי הים שלה דמו לעיני נערה יחפה שאיבדה את דרכה על מזח של נמל עזוב. שתקתי והמשכתי ללגום מהתה המר-מתוק.
-והאדון של הסוכנות היה מביא לה ממתקים ואוכל ובגדים והכל הכל , ואני ידעתי שהיא שמחה בגללו ונתתי לה שתשמח כי ידעתי שהיא לא תשמח הרבה אחר כך.
* * * * *
הסבתא שתקה. היא הוציאה ממחטה צחורה מכיס השמלה וניגבה את הדמעות שנקוו באגם התכול שבעינייה. כשניסיתי להגיד משהו היא פשוט כיוונה את ידה לשפתיה הסדוקות וסימנה שאמשיך לשתוק, ושתקתי.
-אז אחרי תשע חודשים ילדה הגיברת של האדון של הסוכנות ילד וגם קלודין שלי ילדה ילד יפה יפה. עשינו לו ברית פה בבית אני לבדי עם הרב הצדיק . כמה בכינו ביום הזה. הרבה הרבה...קראנו לו ארמונד , כי קלודין לפני שמתה בלידה שלו אמרה שהיא רוצה שיקראו לו ככה.
שוב שתקה. נאנחה עמוקות הביטה בתמר שאחזה בידה המעוטרת בקמטים , כאילו חרשו בה תלמים של עצב ,שוב נאנחה ואז המשיכה.
-ואז אחרי שבוע ככה, באו אליי האדון של הסוכנות והגיברת שלו והביאו לי את הילד הקטן שלהם .
ולמה באו אליי ? באו בשביל שהילד שלהם היה חולה הרבה הרבה . היה צהוב. היה בלי נפש . ומיכאל ידע שאני יש לי את הכוח הזה מאלוהים לעשות לו נס. ועשיתי לו את הנס .
בשבילו ובשביל קלודין שהשמיים לא נתנו לי לעשות לה נס.
ככה איך שהם הביאו את הילד אני הכנסתי אותו לחדר שלי שמתי אותו מסכן ליד הילד של קלודין שחייך אליי , כפרה שלי היה שמח .
הורדתי לילד של הסוכנות את הבגדים שלו היפים . ואחר כך הורדתי את החיתול והסמרטוטים של הבן של קלודין שלי והלבשתי אותו בבגדים של הילד של הגיברת של האדון של הסוכנות, והשארתי בחדר את הילד החולה של הגיברת ... שאלוהים יסלח לי.
- את החלפת ביניהם? בין התינוקות? לחשתי אחוז בעתה.
שתי הנשים הביטו זו בזו ובכו, כמו בתמונה סוריאליסטית חדר אור שמש בין התריסים הקרועים וריצד על פניהן המוארות.
-אחר כך יצאתי אליהם ונתתי להם את הילד של קלודין. והגיברת של האיש של הסוכנות אמרה שהוא כבר נראה יותר טוב. ואני צחקתי והלב שלי בפנים נקרע לחתיכות ., אבל ידעתי שארמונד הבן של קלודין הולך עם האבא שלו והוא יתן לו חיים טובים.
וככה הם לקחו אותו והשאירו אותי עם הילד שלהם פה שמת אחרי יומיים וקברו אותו אצלנו בשדרות.
סבתא מימי שמטה את ראשה על השולחן, שתקה ועצמה את עיניה.
* * * * *
-תמר , אולי היא צריכה עזרה?
נבהלתי , אבל בעצם דאגתי לסיפור, רק שלא תמות לי הזקנה עכשיו באמצע הסיפור.
-לא. חכה רגע, אמרה תמר , היא תיכף תמשיך, היא רק נחה מעט.
-תגידי תמר, זה סיפור מדהים...למה היא מספרת אותו עכשיו?
למה לי?
תמר שתקה ומשבוששה תשובתה להגיע טבלתי עוד עוגיה בתה ושכתי את ספירת הקלוריות שלי.
סבתא מימי פקחה עיניים חייכניות מתמיד. היא הביטה אליי ואמרה.
-עוד קצת ארנון , וזהו. אז אחר כך הלכתי לרבי שלנו ואמרתי לו מה עשיתי והוא אמר שעשיתי טוב.
סבתא מימי צחקה. צחוק פעמוני , ילדותי ומתנגן . תמר חייכה.
-נכון העוגיות שלי טעימות, הכנתי לך שקית שתיקח איתך לשמה. תאכל אותם שם עם האנשים שיאהבו אותך תמיד.
הכל בשלב הזה נראה לי לא הגיוני , הרצתי במסדרונות מוחי את התרחיש של הבוקר פעם אחר פעם , הזקנה צחקה שוב ואני עניתי בצחוק נבוך ומהוסס. וקיוויתי שהסיפור עמד בפני סיום.
- אחרי שבוע בא האיש של הסוכנות בפעם האחרונה, אמרה הסבתא מימי , בא שמח עם מתנות ואמר לי ככה , במילים שלו, מימי אל תדאגי אני יודע מה שעשית בשבילי .מימי, אני מבטיח לך הילד יקבל ממני הכל, 'ארנון' יקבל תמיד רק את הכי טוב ..."
* * * * *
רני הפסיק לספר והביט בי בחיוך, לקח נשימה ארוכה ואמר:
- אלחנן, הזקנה ההיא , סבתא מימי , אומרת שאני הילד מהסיפור
שלה .
-רני השתגעת ? מה אתה מחייך כמו פסיכי? אתה רוצה להגיד לי
שאתה מאמין לזקנה הזאת? אחלה טלנובלה. חתיכת סיפור הלבישו
עלייך ...תה , נענע, עוגיות וסיפורי אלף לילה ולילה.
רני המשיך לשתוק ואני יצאתי מדעתי, כל הזמן חיכיתי לקטע שבו יצחק את צחוקו הגדול והמדביק ויגיד , נו אלחנן , איך התסריט שלי, הולכים על זה? אבל הוא שתק , טבל עוגיה ועוד עוגיה בתה ושתק.
- תקשיב לי, אם זה עוד תרגיל שלך ואני מריח את הסיגר המסריח של
יגאל מהפספוסים אני תולה אותך, הבנת?
הטלפון צילצל. מעולם לא שמחתי כמו ששמחתי הפעם כשהטלפון נתן לי סיבה לקום ולהגיע אליו.
-כן. אני אלחנן. כן, רני נמצא כאן איתי. מי רוצה אותו? תמר....
-או קיי, אז ת מ ר עכשיו אמיתית והיא אפילו אצלי בטלפון בבית!
הכל מתוכנן הא? אמרתי והושטתי לרני את השפופרת.
רני הנהן בראשו דקות ארוכות ואמר מילה אחת שסגרה את השיחה ."בסדר" אמר וניתק.
-מה בסדר? מההההה בסדר? מה? השתוללתי.
-אף אחד לא מנסה לעבוד עלייך , אלחנן. הכל בסדר עכשיו... אני משאיר לך את העוגיות ,תמר רק התקשרה להודיע לי שהזקנה התפגרה.
-איזה זקנה, הסבתא שלך מימי הזאת?
-אכן כן . זה היה צפוי. שמע אלחנן , שכח מכל הסיפור הזה , אני אצלך מחר כרגיל במשרד שבע וחצי . אמר.
קם , הלך ולא חזר מאז. אפילו את משפט הגירושין שלו ניהל ממקום מיסתור. לירי נשתכחה וחזרה ללונדון ואני נשארתי עם ריח העוגיות ההן והסיפור הלא יאומן של הסבתא מימי.
לפעמים הייתי תוהה ומנסה להתחבר לראש של רני , אבל בלי הרבה הצלחה.
לילה אחד נתקלתי בשיר של המשורר שמעון אדף , עוד פיגורה אמנותית שהגיחה משדרות , אבל מזמן נטמעה במחוזות זרים:
"רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת..." כתב על עירו הנעזבת.
תהיתי, אולי גם רני , ידידי , זכה לאהבה מוחלטת.
