סיפורים

המורה כרמלה - ספור לאחד באפריל

 

"הכלות פורחות" כך אמרה אימי בשמחה  בוקר אחד, פתחתי את חלון חדרי התכופפתי קצת וראיתי שש "כלות" יפות ולבנות צמודות לקיר הבית. לא סתם נקרא פרח "הכלה" בשם זה, כשמו כן הוא, יפה ולבן ואבקן צהוב וארוך מקשט אותו. "סוף כל סוף פרחו" המשיכה אימי, ולפי קולה הבנתי שהיא מאוד מאושרת. ליבי גם הוא התרונן בשמחה, אבל מסיבה אחרת. היום הוא יום "אחד באפריל", יום הבלוף הלאומי, אפשר לשקר את מי שרוצים ומה שרוצים. אני באמת לא יודעת למה נבחר האחד באפריל כיום הבלוף, ולמה בכלל צריך יום שכזה. ואולי זה יום בלוף בכל העולם, הרהרתי, אני באמת צריכה לברר נקודה זו. התלבשתי מהר כשבראשי חולפות כל מיני מחשבות כבדות משקל, מה אבלף היום, ואת מי אבלף. לקחתי את תיק בית הספר שלי ויצאתי החוצה.

בדרך ניגשתי עוד פעם אחת ל"כלות". עמדתי כמה דקות והתבוננתי בהן ואז...התכופפתי וקטפתי שלש כלות יפות וארוכות. אף אחד לא היה בסביבה ואיש לא ראה אותי. אני אתן אותן למורה כרמלה, אני מאוד אוהבת אותה ותמיד עשיתי הרבה דברים למענה. הבאתי לביתה כל יום את העיתון מבנין הדואר הקטן. הבאתי לה פרחים מהחורשה, שתקשט את הבית שלה.

כרמלה גם היא החזירה לי  אהבה,  הרגשתי זאת בכיתה בזמן הלימודים, ואפילו  ב"יום ההורים" היא אמרה לאמא שלי שאני ילדה נחמדה ויודעת תורה ממש מצוין, ושהיא קוראת לי "מלכת התורה" כי אני  יודעת תמיד הכול בעלפה. היא צדקה, מאוד אהבתי את סיפורי התורה ולמדתי בע"פ  כל מה שביקשה, בשבילי זאת לא הייתה בעיה כי היה לי זיכרון מאוד טוב. בניגוד להרבה ילדים ששנאו ללמוד בעל-פה, אבל לעומת זאת ידעו חשבון מצוין...

כרמלה המורה פינקה אותי גם מחוץ לשעות בית-הספר. כשהייתי מביאה את העיתון לביתה, תמיד קיבלתי  סוכרייה או שוקולד, כשהבאתי פרחים מהחורשה, קיבלתי עוגה טעימה. הרבה פעמים הוזמנתי לתוך ביתה ואז הייתה מראה לי אלבומי תמונות שלה ושל מיכאל בעלה  שהיה איש מאוד גבוה.

הגעתי לכיתה, שמתי את "הכלות" בצנצנת על שולחן המורה. ומיהרתי לכיסאי.

כרמלה נכנסה לשיעור, יפה כתמיד. הסתכלה על "פרחי הכלות" ואמרה: "היום יש לי יום קשה  במיוחד, מיכאל בעלי נקרא למילואים, למקום מסוכן, אבל ברגע שאני מסתכלת על הכלות היפות אני מרגישה יותר שמחה". הרגשתי גאווה שאני היא זו ששימחה את המורה האהובה עלינו. איך אוכל להיפרד ממנה בסוף השנה, חשבתי לעצמי, כרמלה מלמדת רק בכיתות א' ו-ב' ואני עולה בשנה הבאה לכיתה ג'. וודאי תהיה לי מורה אחרת.

צלצול ההפסקה הגדולה היגיע, מיהרתי לביתי כי בבוקר שכחתי  לקחת את הסנדוויץ'  שלי.

בדרך חזרה פגשתי את לאה, חברתי, שגם היא שכחה בבוקר לקחת את הסנדוויץ' שלה, ואת רותי שעמדה על המדרכה וחיכתה למישהו.

"למי את מחכה ?" שאלנו.

"אני מחכה לכרמלה המורה, היום האחד באפריל ויש לי "שקר" לשקר אותה".

"ומה את רוצה לומר לה?" המשכנו לשאול.

"אני אומר לה שיש לה טלפון דחוף, ובמזכירות בקשו שתבוא תיכף ומיד"

"איזה רעיון, האם אפשר להצטרף אלייך ולבלף ביחד איתך" שאלנו.

"כמובן" ענתה.

שמחתי על ההזדמנות שנקרתה לי, הרי כל הבוקר הזה, אני רוצה לנצל את יום הבלוף אך לא היה לי רעיון. וכך עמדנו רותי לאה ואני  וחיכינו למורה כרמלה.

כרמלה היגיעה מכיוון ביתה, התקרבנו אליה וסיפרנו לה את "השקר" שרותי המציאה לכבוד האחד באפריל. כרמלה קצת החווירה, התרגשה, ומיהרה למזכירות המושב כדי לברר מה קרה. ואנחנו חזרנו לכיתה וסיפרנו לכולם. נגמרה ההפסקה, נכנסנו לכיתה התיישבנו וחיכינו  לכרמלה.  

היא היגיעה אחרינו, נכנסה לכיתה במהירות חיוורת ונסערת כולה.

"אתן יודעות מה עשיתן לי?" צעקה לעבר שלשתינו, "אתן יודעות שבעלי במילואים במקום מסוכן, וחשבתי שהזעיקו אותי לספר לי שקרה לו משהו, בנות טיפשות אתן ולא מבינות כלום".

נבהלנו, לא ידענו מה להגיד, רק צפינו בכרמלה שסערת רוחה גברה מרגע לרגע. היא לקחה את הניירות שהיו מונחים על השולחן, היו אלו חיבורים שילדים כתבו לה באותו הבוקר, וקרעה אותם לחתיכות קטנות. אחר כך עברה בשביל בין השולחנות, כועסת מאוד על כולם, צועקת ולא שולטת בעצמה.

בעוד היא עוברת בין השולחנות  היא ראתה שיוכי משחקת עם מצלמה יקרת ערך שקיבלה במתנה מאיזה דוד מארץ אחרת, היא לקחה את המצלמה וזרקה אותה דרך החלון הפתוח. יוכי התחילה לבכות וצעקה לעברה "מה את עושה?" אך כרמלה לא ידעה יותר מה היא עושה, היא המשיכה בדרכה חזרה אל שולחנה הוציאה מהצנצנת  את שלש פרחי הכלות שהבאתי באותו הבוקר, זרקה אותם על הרצפה, דרכה עליהם ורמסה אותם. ישבנו כולנו בשקט, מבוהלים ומפוחדים, המומים מהמחזה שניגלה לנגד עינינו.

הרגשתי אשמה, למרות שידעתי שהרעיון היה של חברתי רותי. לא רציתי שהיא תכעס  על כל הכיתה. בגמר הלימודים, כשאביא לה את העיתון,אבקש ממנה סליחה, אמרתי לעצמי, אספר לה את כל מה שקרה, שילדי הכיתה לא אשמים ובודאי לא יוכי שהייתה בדרך כלל ילדה טובה. אני גם אומר לה שאני נורא מצטערת שגרמנו לה לדאגה למיכאל בעלה.

יום הלימודים ניגמר, מיהרתי לבנין הדואר כדי לקחת את העיתון ולהביא אותו לכרמלה. אני ילדה אחראית ואת חובתי עלי למלא. הגעתי לביתה של כרמלה דפקתי בזהירות בדלת. אין תשובה.

דפקתי שוב יותר חזק, גם בפעם הזאת לא הייתה תשובה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אור בתוך הבית, ושמעתי את הרדיו מנגן. התיישבתי על המדרגות והתלבטתי מה לעשות. אולי היא לא שמעה, אמרתי לעצמי. ניגשתי אל הדלת וניסיתי שוב, גם הפעם אף אחד לא פתח לי את הדלת. הנחתי את העיתון ליד הדלת והלכתי לביתי.

אחרי הצהריים החלטתי ללכת עוד פעם לכרמלה, אני חייבת לדבר איתה ולהסביר לה. לקחתי את הכלניות שקטפתי בשבת בחורשה והלכתי לביתה כשזר הכלניות בידי. דפקתי על הדלת חזק...אף אחד לא פתח לי את הדלת. גם עכשיו ראיתי אור ושמעתי את הרדיו מנגן.

הנחתי את הפרחים ליד דלת ביתה וחזרתי הביתה.

מאז לא דיברתי עם כרמלה המורה, לא הצבעתי בשיעור כדי לדקלם פרק בתורה, לא התנדבתי למשימות שונות, וגם לא הבאתי לה את העיתון ופרחים מהחורשה הסמוכה.  בשלושת החודשים האחרונים עד לסוף השנה. כרמלה לא הסתכלה עלי, לא דיברה אלי, ובטח שלא חייכה אלי. חיכיתי שהשנה כבר תיגמר. שמחתי שאני עומדת לעלות לכיתה ג' ושתהיה לי מורה אחרת.

ואני רק רציתי להתנצל....

 

תגובות