הטייס - דיאלוג בפרקים - פרק 1

ישנן נשים שבגיל שלושים ושתיים מפרקות מערכת יחסים אם היא לא מובילה לחופה בתוך שלושה שבועות, אבל אָת?! אלוהים ישמור, ממך לשמוע על דבר כזה?! הרי מעולם לא רצית להביט בעולם דרך מסגרות, זוכרת? זה היה משפט שלך, לא? נדמה לי שמאז שעזבת את הקיבוץ לא ישנת אפילו שני לילות רצופים באותה מיטה!

אתה טועה לגבי. זה שגדלנו יחד בבית הילדים לא אומר שאתה מכיר אפילו קצה קטן ממני.

אני לא מתיימר. יש דברים שנשגבים מבינתי. אָת יש לך שבע נשמות. אֵת הראשונה איבדת כשהטייס ההוא, איך קראו לו, נפל.

חזי.

את השניה השארת באיזה אשרם בהודו, ואת כל שאר הנשמות שלך, השד יודע איפה פיזרת. עכשיו, מי יודע אם בכלל נשארה לך אחת לעצמך.

חזי לפחות היה איש רוח. אבל יחד עם מותו מתה גם ילדותי. היום אינני זוכרת דבר משנות הילדות. לא מבית הילדים וגם לא מבית הספר. כן, אני יודעת שאתה זוכר אותי בברור. בזמן שרוב בנות הכיתה חיזרו אחר בנים מיוחמים, בשבילי היו אז נפוליון או אלכסנדר מוקדון הגברים היחידים. ויכולת לראות אותי מפליגה איתם לחופים נידחים, משתתפת בכיבוש מדינות רחוקות.

כן, אז באמת חיית שבוע אחד בשנת 1870 ושבוע לאחר מכן בשנת 1492, תלוי במסע שלקחת בו חלק אותו הזמן.

בי נמחק כל זה כשחזי נפל. למעשה נשארתי בקיבוץ כי קיוויתי שכך לא אאבד את מעט הזיכרונות שהיו בי. בלי זיכרונות אתה אדם ריק, אובד עצות. אבל במקום למצוא פיסות מהעבר שלי מצאתי את עצמי מנסה להיתלש מעתיד חדש שנשאבתי אליו. חברי הקיבוץ ראו בי רק את דמות האלמנה של חזי ובכל פעם שהלכתי להחליף מים באגרטל שעל חלקת הקבר מצאתי את עצמי עונה על צפיות הציבור.

אני הייתי רק בת עשרים ושתים, תבין. בחורות בגילי הזדיינו מימין ומשמאל ואני, ביום שני – האחד עשר ביולי 1984, הָחל משעה עשר ארבעים ושניים שויכתי לאלו שהסתיימו להן השנים.

לכן, שבת אחת, הורדתי את מזוודת העור מעלית הגג, הסרתי ממנה את שכבת האבק, תחבתי בה כמה בגדים ושתי תמונות בהן הופענו יחד, חזי ואני, ונסעתי לתל אביב.