בוקר של הפתעות

בוקר של הפתעות

אפוף עדיין בחוטים של סיוטי הלילה, קולט מריאן את קולות פעמון הכניסה והבעיטות בדלת. הקריאה "משטרה!" מקפיצה אותו אל הדלת. הגיע הרגע שניסה להימלט ממנו בחמש השנים האחרונות, כשנשא על גבו בלוקים וקבעם בעיסת המלט, שורה ועוד שורה, או כשהניח מרצפת אחר מרצפת,כורע על ברכיים כואבות.

צעקותיהם והאזיקים שבידיהם לא מותירים בו ספק שעליו לארוז. ויכוח לא יעזור הפעם. הוא מכניס במהירות את מעט הבגדים, כלי הרחצה והגילוח והספרים האחדים שבחדר לתוך המזוודה הישנה שהגיעה אתו מרומניה. הרוכסן הקרוע של המזוודה מסרב להיסגר, והוא לוקח ממגרת השידה הישנה חבל דק ומתחיל לקשור אותה. באמצע הקשירה כובלים את ידיו באזיקים ומובילים דרך הרחוב החשוך אל תוך מכונית המשטרה. מובל כפושע, הוא חושב.

בבית המעצר הוא מבקש להתקשר לגרושתו ברומניה, בתקווה שתשלח לו כסף לטיסה חזרה. יש קושי להשיג אותה, אך מבטיחים לו להעביר אליה הודעה. מכשיר הטלפון הנייד נלקח ממנו. לפני כן הוא מודיע לנירה שלא יגיע לסיים את הסיוד. ודאי תמצא מישהו אחר.

כשננעלת עליו דלת הברזל של חדר המעצר הצר כמו יורד מסך ברזל על תקוותיו. הוא משתרע על המיטה הקשה בחדר החשוך שסגר עליו. במוחו משתוללת מערבולת. ואם גרושתו לא תצליח לגייס את הכסף? יישאר במאסר? בשעות הבנייה תעתעה בו לעיתים הרגשה שמתישהו יבנה גם את ביתו שלו, רק שיעמדו לו סבלנותו ושריריו הכואבים. ובאותם לילות שבהם, לאחר סיפוק יצרים סוער, נאחז בגוף האישה המזדמנת הישנה לידו כבעוגן נטוע, נצנצה מדי פעם תקווה כי עוד מעט תתייצב הקרקע מתחתיו. החודשים האחרונים השרו שלווה מדומה, אשליה שמגיעים ימים אחרים. הקשר עם אירנה שהתמשך ורצונה להינשא לו החניף לו, למרות שלא אהב אותה ואת מעשיותה וידע שפה יחיה בשולי החברה. בעבודות השיפוץ שעסק בהן לאחרונה הייתה הרגשת יצירה. עכשיו גם זה רק זיכרונות, כמו הנערה היפאנית העדינה, שחזרה ליפאן והוא עדיין מתגעגע אליה. כשסיפר עליה לנירה, הקשיבה בשתיקה מבינה. ואולי רק העמידה פנים, כדי לא לקלקל את אשליותיו? עכשיו האמת מכה בו באכזריות. הוא לכוד כחיה, ואינו יודע איך יצא לחופשי. אין טעם לבקש עזרה מנירה. היא אדישה לגורלו. בשבילה היה רק כלי שיפוץ ומקור בידור. שוב יצטרך לגייס כוחות, לבדו, להתחיל הכול מחדש... בציפייה דרוכה הוא בוחן את כותלי החדר, ההולכים ומתבהרים באפלולית המחווירה.

------

צלצול הטלפון בשש בבוקר מקפיץ את נירה ממיטתה. הודעה מהצבא? קרה חלילה משהו ללירון? הודעה מבית האבות הסיעודי? הגיע הסוף? דמות אימה מצטיירת לעיני דמיונה כפי שעזבה אותה אתמול. גופה ההולך ומתמעט, הנעלם כמעט מתחת לשמיכה, ידה הגרומה המחוברת לצינור האינפוזיה, מבט עיניה הכנוע... מעברו השני של הקו קולו של מריאן, מתנצל בנימוס האופייני לו, באנגלית המאומצת ובמבטאו הרומני. הוא מצטער. הוא נעצר. יצטרך לגייס כסף לחזור לרומניה. אולי גרושתו תשלח לו.

מוחה פועל בקדחתנות. היכן הוא עצור? היא ראתה משהו בתוכנית טלוויזיה על מעצר עובדים זרים ברמלה. ראתה חדרי מעצר צרים, מוזנחים ומטונפים עם תכולה של מיטת ברזל ומשתנה בלבד. למי לפנות לעזרה? ישנן עמותות עזרה לעובדים זרים. עליה לברר. בהרגשת מצוקה התלבשה במהירות, נכנסה למכוניתה והתניעה. היא כמעט רואה אותו שרוע על מיטה עלובה וצרה בגופו הענק והחסון. היא חיבבה אותו מבעד להבדלי השנים, כורע על הרצפה ומרוכז כולו בעבודתו או סועד ליד השולחן ומספר לה בגילוי לב מופלא על בגידת אשתו לשעבר, על מקומות שהיה בהם, על כאבי לב אוהב ועל יחסים מזדמנים עם נשים. היא האזינה ממרחק. היא כבר מעבר לכול זה.

לאן היא נוסעת? עליה להתחיל את עבודתה בשמונה, להתייצב בשיעור ההתעמלות בשלוש, בחמש קבעה תור לרופא השיניים, בשבע—קבוצת שיחה באנגלית. אפילו כוס קפה לא שתתה הבוקר, ועכשיו היא נוהגת לכיוון רמלה. איזה טירוף! הרי לא תוכל לעזור לו. מוטב להתקשר איך שהוא לבית המעצר ולשאול על מצבו, לארגן איזו עזרה עד מחר. ומחר-סדר יומה עמוס כרגיל: עבודה, ביקור בבית האבות, לימודים, הליכה להצגה עם חברה בערב. בשנים האחרונות היא עומסת פעילויות ככל האפשר כדי להפחית את שעות הבדידות ולדחוק את הזיכרונות הנפלאים על עמי, להשתיק את הקול המשווע לקרבה אמיתית. בניסיונותיה להתקרב לגברים לא הצליחה לגשר על המרחק ...

במגרש לא בנוי שלצד הדרך היא עוצרת. העשב היבש והחרולים של שלהי קיץ נראים כשריד מעולם אחר שנכבש. עדיין מנצנצים עליהם אגלי טל בודדים. לאן עכשיו? היא תיסע לבית המעצר, תגיד שידידה שלו שלחה לו כסף לטיסה, שהיא צריכה לראות אותו. רעיון מטורף! עדיף לנסות להתקשר אליו. היא מבררת את מספר בית המעצר בטלפון הנייד ומחייגת. לאחר ויכוח עם שוטרים או סוהרים מקשרים אותה אתו. קולו חנוק מעט. מדמעות? "תודה שצלצלת. סליחה אני לא גומר בית. אני צריך מקבל כסף, נוסע. עוד מתחיל ארץ אחר, מקום אחר. תגידי שלום אירנה. אחר-כך בסדר."

"שמור על עצמך!" היא אומרת באנגלית, בתחושת אי נוחות. הוא יתחיל מחדש. היא יכולה לראות אותו עובד שוב בכל כוחו, מטפס ומשלים הנחת בלוקים,קודח בקירות, כורע ומניח מרצפות, שריריו היפים מתבלטים והוא מפזם לעצמו מדי פעם, חושב על ערב הריקודים הקרוב, מסחרר צעירה בריקוד אחר ריקוד, נמשך אליה ומושך אותה בקסמיו. הלוואי והייתה לה היכולת הזו לנסות שוב, להתחיל מחדש.

היא יוצאת מהמכונית. בחוץ עומדת עדיין קרירות מה של בוקר, רעננות ההולכת ונמוגה עם זריחת השמש. עוד מעט ישרור עוד יום לוהט ודביק של שלהי קיץ. ביום כזה נפלא ללכת לים או להרחיק לנופים קרירים. נזכרה במילים שלו: "מקום אחר..." היא לא יכולה לעזור לו כרגע, אבל פתאום היא יודעת שלא תחזור היום לחדרים הממוזגים הסגורים, לסדר יומה החונק. בא לה לעשות כמה טלפונים, לחזור הביתה ולהצטייד בבגד ים ובמגבת חוף.

בפנקס הכתובות שבתיקה היא מאתרת את מספר הטלפון של אילן, הידיד הוותיק, שנואש מחיזוריו אחריה. עליה להשתיק את הקול שבקרבה המנבא עוד ניסיון לא נעים. היא מחייגת...

----

אילן מתרגע הבוקר אחרי אימון ב-country club , שותה בנחת עוד כוס קפה במטבחו המפואר. מליל ההתעלסות עם לאה המוכנה תמיד לקפוץ למיטתו נשאר טעם תפל. היום אין מה למהר. אין טיפול בתיק דחוף במיוחד ולא הופעה בבית משפט. רק סיום כמה זנבות של תיק פשוט וכמה הוראות למזכירה. ואחרי כן? לקרוא מסמכים ראשונים של עוד תיק גירושים. שוב מאבק כוחות בין "צדדים" שמאחוריו אנשים מתייסרים או מובסים. לומדים לחיות עם זה, לעבור לסדר היום, כפי שהוא חי עם עזיבת נועה ועם הפרידה החלקית מהילדים החצויים. נועה מרדה בשגרה הנוחה והממיתה, חיפשה סערת רגשות, אך הסערות שוככות במוקדם או במאוחר. זה מה שמחפשת כנראה גם נירה, החומקת ממנו. הוא אינו מצליח לפרוץ איזו חומה שהיא בונה סביבה. האם באמת הוא עד כדי כך צפוי מראש, שגור ומשעמם? הפיקחון וההתמכרות להרגלים הנוחים הם כנראה אותות הגיל, מסימני הזקנה... היא מכנה אותו ציני. הוא כבר לא יחולל את הנס שהיא מצפה לו. למה היא לא מבינה, שאילו עמי היה חי עדיין היה גם הוא נעשה צפוי ומשעמם? ואולי לא? אולי לא היה מתמכר למסגרות השגרה הממיתות?

ברקע מטרטר קולו של קריין חדשות הרדיו האומר משהו על גירוש עובדים זרים לבית מעצר. עולם אחר, הוא חושב. למי זה באמת איכפת? מביאים אותם לעשות עבודות שאחד כמוני בטח לא יעשה, וגם לא הרבה אחרים, ואחר כך מגרשים. ושוב מביאים אחרים, דרך קבלנים שעושים מזה הרבה כסף. אלה החיים. ועורכי-דין שמגינים על כל המועלים בשביל כסף הם יותר טובים?

צלצול הטלפון קוטע את מחשבותיו. להפתעתו זה קולה של נירה: "אין לי חשק לעבוד. אם אין לך משהו דחוף הבוקר מה דעתך ללכת לים?" הוא רוצה לשאול בלגלוג בתור מה היא שואלת אותו ואם אין לה קרבן אחר, אבל מוצא את עצמו עונה: "בעוד חצי שעה אני אוסף אותך מהבית." אידיוט, הוא אומר לעצמו, אתה לא יודע איך זה ייגמר?

בחוץ, בדרכו למכונית, מכה בו אור השמש הקופחת ללא רחמים. שיגעון לצאת היום מהמיזוג, הוא חושב. אבל בגלי הים הכחולים ירקרקים המצטיירים בדמיונו יש איזו הבטחה.

______

נירה מצפה קצרת רוח. לשמע צפירות מכוניתו של אילן היא יורדת כמעט בריצה. בתוך המכונית היא משתוקקת למהר לים, לטוס, להשתובב, להתנער מהמטלות המטרידות, לטעום טעם של חופש. אבל תמונה לא מרפה ממנה: גופו החסון של מריאן, על גובהו המרשים, מקופל או רובץ בכלוב. במוחה מנקרת השאלה איך זה ייגמר שם, איך יחזור להיות חופשי.

"מה מטריד אותך?" אילן חש את חוסר המנוחה שלה.

"מריאן ששיפץ אצלי נתפס ונעצר. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. לא מתאים לו לשבת שם ברמלה כמו פושע. הוא מנסה להשיג כסף לטיסה לרומניה."

השתיקה של אילן ארוכה. למה סיפרה לו? מייד הוא יזרוק איזה הערה צינית. היא מכירה אותו טוב מדי. לתימהונה הוא מטה את ההגה, פונה לכביש צדדי ועוצר.

"מה קרה?" היא שואלת.

"בואי ניסע אליו. הים יחכה. נראה מה נוכל לעשות בשבילו. אנסה להציג את עצמי כעורך דין שלו. אולי אוכל לגייס סכום כסף לשחרור בערבות או לטיסה."

נירה לא מאמינה למה שהיא שומעת. זה לא אילן שהיכרתי, היא אומרת לעצמה, אסירת תודה. יום מלא הפתעות.