"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"

רעש הים הפך למנגינה מונוטונית כמנטרה אין סופית.

הגלים לא הפסיקו להעלות את קצפם והסלעים לא זזו, נפש חיה לא עברה שם אפילו לא במקרה.

לפתע דממה, אין רחש, תנועת הים היוצרת תחושת עירסול מהפנטת לא פסקה, רחש צעדים בחול נגע בעצבים חשופים, מתח וחשדנות תהומית תקפו מכל צד, דמויות שקופות ללא זהות עלו כמסך מנקודת המפגש בין מים לאדמה, צווחה ציפורית אלומה פילחה את האוויר, כשופר ביום הדין.

תנועה עוברית ומתיחת איברים בתוך החול החם, התמזגות לתחושת חיבוק מצמית, זרימת נוזלים מאחדת,

איך הפך הכל שחור? מתי שקעה השמש? קר כל כך קר...

הכאב עוזר להרגיש, הוא ממקם את הזמן והחלל במימדים נוחים יותר, דרך הכרח הקיום מחזיר את התודעה.

הפה נפתח בחוזקה הלשון משורבבת החוצה, הוורידים בולטים בצוואר – ואין קול.

הידיים נשלחות לכל אבר, מנסות לאחוז, למשש לגשש – חלל ריק.

וכשהעיניים נפקחות, יבשות, חסרות הבעה, משהו שם בפנים, עמוק – מת.

ובבוקר השחפים על המזח עפות, הילדים משתובבים בחולות,

אוניות חוצות בלב ים והאנשים ממלאים עולם,

הצגה של שפיות

אשליה של בטחון

והחיים ממשיכים כאילו מעולם לא היה חידלון.

ואז הגיע השקט.

שקט לבן נקי, הקירות בחדר רכים ומרופדים, כמו בריחוף על עננים.

פנים מחייכות, ריחות מוזרים, מגע מנוכר שתומך בגוף,

פרקי ידיים כעדות, עדויות תחבושות חדשות,