ללכת יד ביד

ללכת יד ביד/ מורן

ויום אחד תסתכל לי בעיניים, ותגיד 'לא היום, לא, לא היום'. העיניים של היום הם לא כמו של פעם. יש קמטים בשברי הפנים. הם לא שואפים לשלמות. רחוקים ממנה, רוצים כאבים שורטים.

וללכת יד ביד זוהי מחווה ששכחת מזמן. היד הקטנה שלה הפכה חמה וורידים רבים מודגשים בחיצוניותה. הצחוק שלה רווי בכאבים, היא כבר לא מאושרת. היא כבר לא מחייכת. היא יודעת מי אתה באמת.

וההליכה איטית, שואפת לנשום כל ילד וילדה שעוברים ברחוב. שואפת לבנות, כדי להרוס מחדש. אישה ערמומית, תככנית, רכלנית. אישה שנואה, לא מבין אותה יותר.

הכול כדי להיות, רק עוד רגע אחד, רק עוד כאב מהנה. הוא לא יודע, רוצה רק שתחייך ותנשום. רוצה רק שתשתוק, ומתי למדה בכלל לדבר. מתי העזה להמרות את פיו. מתי נזכרה שגם לה מותר, מותר להרגיש.

ומתי המפלצת שלמדה על פמיניזם חשבה שכך טוב יותר, שהשמיים כסופים והאוויר מלא ערפל, וכל אחד הוא בעצם אחד. ולה בכלל אסור, בכלל אסור.

ו 'לא רוצה לאכול' הפך משפט קבוע באוצר המילים שלה, השומן מיותר. רוצה שיאהב אותה שוב, ואולי רוצה להימנע מלהיות איתו רגע לבד. רוצה שיחזור להעריץ אותה, אך בתנאים שלה. רוצה שיחשוק בה, אך שהיא רק תחשוק בעצמה.

וללכת יד ביד זוהי מחווה ששכחת מזמן, כי עיניה לא מאפשרות לך לשתוק, אתה צועק ובוכה וחושב שהיא רק בובת סמרטוטים, אחת שמשתמשים בה וזורקים.

וכל אחד בעמדה שלו, צועק ובוכה.

 ואולי פעם היה טוב יותר.

ואולי פעם חשבנו כך, ואז נעלמנו האחד בתוך השני, האחד בתוך עצמו, רק להיעלם ולא לחיות יותר,

כדי להיות, כדי לחלות, כדי לבכות

כדי למות בשלווה.