עורך דין

לפני שאני מתיישב מול המחוצ'קן המגמגם שמולי, אני מעיף מבט על תיקיית הקרטון שהרשמת הביאה לי. ציון. ככה קוראים לו, מסתבר. אני מציג את עצמי, עם בדל קטן של תקווה שהוא בכלל מבין מי אני ומה אני אמור לעשות בשבילו. אני משתדל לדבר לאט, בסבלנות, כי לא נראה לי שאת השם שלו הוא בכלל יודע לכתוב. כל דקה שעוברת נראית לי כמו נצח, למרות שעברו אולי 10 דקות מאז שבכלל נכנסתי לתחנת המשטרה. עם כל זה שבזמן האחרון טוענים נגדי ששום דבר כבר לא מרגש אותי יותר,עוד לא הצלחתי לפתח את העמידות למפגשים האלה. רק המחשבה על כל חקירה כזו מעבירה בי צמרמורת. תחושה לא נעימה שגורמת לעיגולים שבבתי השחי להגיע לממדי ענק. מזל שהחולצה לבנה, אז פחות רואים את זה, או ככה לפחות אני מקווה.

ציון מתחיל למלמל את העדות, ואני מרגיש איך לאט לאט אני נשאב פנימה.

לפעמים קשה לי להבין מה הוא אומר, מרוב גמגומים ומלמולים, אבל 8 שנים בסניגוריה הציבורית וקצת דמיון עצמאי מצידי עוזרים לי לפענח את ההברות הסתומות שלו. אני חושב שקוראים לדבר כזה "פיגור סביבתי". מדהים אותי כל פעם מחדש שבמדינת ישראל, זו שאנחנו אוהבים לכנות "מדינה מתוקנת", מסתובבים עדיין אנשים כאלה. איך המדינה יכולה לקרוא לעצמה מתוקנת, כשמאכלסים אותה כ"כ הרבה אנשים מקולקלים. רקובים לגמרי מבפנים. ציון ממשיך מונוטונית, ואני מרגיש איך העניבה שלי חונקת לי את הצוואר. אני מושיט יד כדי לשחרר אותה קצת, כשציון מספר לי איך הוא ארב למאיה, הילדה בת ה – 6 שהוא אנס בדרך חזרה הביתה מהיום הראשון שלה בכיתה א'.

ציון מקפיד לפרט כל תיאור מזוויע, כל תנועה שלו, ואני מקשיב לכל מילה, רושם כל פרט. כדי ששום דבר לא ייעלם לי. ששום פרט לא יחמוק מהזיכרון. אני מרגיש איך הזיעה נוטפת לי על הגב והעיניים שלי בוהות בו, אבל ממשיך לרשום כמו אוטומט. הכל נרשם בתיקיית הקרטון, כדי שבמשפט שלו, האפס המסריח הזה, שעושה רושם שלא התקלח כבר חודשים, יוכל לצאת על "אי שפיות". האידיוטים האלה הרי יחזירו אותו לרחוב עוד לפני שמאיה תסיים את כיתה ה'.

לא ברור לי איך זה קורה כל פעם, איך הם לא מצליחים לקלוט שהחארות האלה לא משתנים אף פעם. רוע בסיסי כזה, מהיסוד, אי אפשר לשנות.

אני מוציא ממחטה ומקנח את הזיעה שנוטפת לי מהמצח. מזיע כמו חמור, אבל מבקש שינמיכו את המזגן המקפיא. יום אחד, גם אני, הפחדן, יהיו לי את הביצים לעבור צד. לעבור לצד של אלו שאין להם פחד. אלו שלא דופקים חשבון.

למרות שציון עדיין מגמגם, באורח מפתיע הוא נשמע ברור פתאום כשהוא מכתיב לי את הכתובת של מאיה.

יום אחד, גם אני אחכה לה בדרך חזרה מבית הספר.