מנציחה אותי כמו שהיא קיוותה מתחילה לטפס עליי כאילו הייתי הר שחצוב בצפון הרחוק. מחפשת את מה שהיא צמאה אליו.
רציתי לצרוח ולא יכולתי , השתנקתי .
שהחלטתי שאני עושה צעד אחרון בכדיי להנציח את קיומי אני מסתובב אליה לראות את דמותה והיא תוקפת אותי מאחור ואוחזת אותי בטלפיה כמו טרנטולה והנה אני מביט בה , בעיניה שצבועות בצבע מאיים עם כתמים שחורים בפנים האישון , אפה נראה מוזר ואני לא מבין איפה פתחי האוויר, השפתיים שלה בצבע בורדו וסנטר מכווץ .היא שואגת לכיווני כמו לביאה שאני מביט בעיניה נוזפת בי , כאילו אסור היה לי לראות את המראה הזה שלה.אני מעוות את פניי ומביט בה בפחד אך לא מוכן להראות לך שכך אני מרגיש אבל מה שבטוח זה שהיא האישה הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי.
זה הרגיש כאילו הבטתי בה נצח , יכולתי לחקור כל אנזים שבה יכולתי להרגיש כל חרחור שהיא השמיעה , יכולתי לשמוע אפילו את דפיקות הלב העצומות שכמעט קרעו את בית החזה הקטן שלה.
גופה היה חסר פרופורציות , הראש שלה היה גדול יחסית לגופה , הייתה לה לסת כמו של צבוע, וזרועותיה היו שריריות כמו זה גם רגליה שהרגישו לופתות בכוח בלתי אנושי.
פחדתי שהבטתי בה.
כ"כ פחדתי שחשבתי שהתקף לב יביא למותי ולא היא.
אבל לא רציתי להרוס לה את כל הכיף.
הרגשתי שאני רוצה למות , להיכנע לה .
בלאו הכי הפסדתי כמעט הכול בחיי.
אבל תגובתו האינסטינקטיבית של האדם זה לנוס . וזה בדיוק מה שעשיתי .
נסתי על נפשי כמו חיה פצועה המדממת לאורך חולות המדבר משאירה עקבות לחיה הגדולה שריח הדם ערב לגרונה.היא לופתת אותי בציפורניה , חדות כתער מלוכלכות ומזוהמות , מושכת בשערותיי הדלילות ומטה את ראשי הצידה מתחילה לינוק ממני בכל הכוח .
יכולתי להרגיש כמה השיניים שלה משויפות , חודרות לתוך בשרי כאילו ננעצו בחמאה, רק ששיניה ינקו מתוכי יכולתי להרגיש את כאב הפציעה.
מוטל ומדמם כמעט מחוסר הכרה אני מטולטל בין שיניה כמו עופר תמים בפיו הענק של האריה.
אני חושב שבאותם רגעים כל המחשבות על "מוות קליני" או "אור לבן " והמעבר חלפו לי בראש.
חיפשתי לראות "אור לבן" חיפשתי להרגיש "מוות קליני" מסיבה אחת פשוטה.
ידעתי שבאותם רגעים ממש מתחיל התהליך שלי לחיות את חיי הנצח שהיא טמנה בי כעת.
מי ביקש ממנה? לו רציתי להתאבד עכשיו? אייך אתה מכריח אדם לחיות ולהביט בכולם מתים מסביבך?
זוהי נקמה.
מרגיש אותה עדיין מחרחרת , נראה כאילו היא מנסה לרוקן ממני את דמי עד תומו."הם לא הורגים , הם צמאים!" אני שומע בראשי את קולו של דודי , שותפי לחקר הימצאות יונקי אדם שקוראים לעצמם ערפדים .
"אין דבר כזה דודי, הם לא קיימים, אני הוכיח לך אחרת" אני צוחק אך מוצא את עצמי רודף אחריי החקר ותקריות שסוברות אחרת ממני ונכון יותר לדעתו של דודי, קרוב לשנתיים וחצי.
"הם נמצאים בנינו".
"ויסקי?" אני משנה נושא כי אני מרגיש אייך הפחד רוקם את עצמו כמו תא בגופי. שערותיי סומרות ואני רוצה לדבר על משהו אחר והוא אינו מרפה.
תמיד הייתי פחדן מחורבן.מכל דבר אשר נקרה בדרכי אני חושש.
"אתה עקשן , לא מספיק לך התקרית האחרונה של אותה ילדה בת 13.5 שננשכה באכזריות בכדיי שתאמין ?"
"יכולה הייתה סתם להיפצע מגדר או מכלב שוטה ולא מרוסן" אני סקפטי נאחז בריאליות העגומה.
"כלב לא יונק ליטרים של דם ממך! אפילו שהפרמדיק ראה את זה טענתו הייתה שזוהי נראית נשיכה של יצור בעל שיניים חדות ולא בדיוק בעל חיים, אלא ערפד אם טוענים שהם קיימים ואתה יודע משהו...?? הוא אפילו לחש לי שזה לא המקרה היחיד שהוא נתקל בו, רק שתהיה ערני בעניין"
"עוד ויסקי עם קרח?"
"אני לא מאחל לך לפגוש אחד כזה , אני נתקלתי באחד כזה ורצתי כ"כ מהר שלו הייתי בברצלונה הייתי לוקח מקום ראשון. ואתה יודע , הבניי זונות האלה יכולים לעוף ולקפוץ למרחקים שאתה לא מדמיין"
"אז אייך הוא לא השיג אותך?"
"נכנסתי לסמטה וכבר התחיל לבצבץ אור הבוקר "
באותם רגעים ידעתי מקרוב מה זה לפגוש אחד מהם.
רעב עם דם קר.
חי 200 שנה אם לא יותר ואינו שבע לעולם. חי את חיי הלילה ואינו לומד לשלוט על הצימאון שתוקף אותו בלי הכרה.
שמחתי לזכור את טענתו של דודי שהם אינם הורגים רק טומנים בך את חיי הנצח לא מתוך כוונה אכפתית אלא מתוך מקום של צימאון .שותים את דמך ואתה שותה את דמם של אחרים, התרבות .
אבל המחשבה שבעוד כמה רגעים ששיניה ישבעו מהדם הטרי שנשפך מעורקיי ואני זה שארצה לינוק ממנה חלחלה בי.
המחשבה שאני אלך כמו שוטה אחר כל וריד בוקע ובולט שאני אראה על צוואר סקסי וארוך שחולף ממני קרעה אותי לגזרים וייחלתי לעצמי גזר דין מוות .
היא עזבה אותי.
הביטה בי בעיניי וליקקה את שפתיה שנראו כמו פה של דג. "יתד לתוך הלב" אני נזכר שוב במילותיו של דודי .
"כך אתה הורג אותם לצמיתות ".
ענפים של עצים שרופים זרוקים לידי ואני מחליט להסתובב והיא עדיין שם.
עומדת מלקקת את עצמה ואני מבחין בניתזים של דם שמהול בבוץ על כפות ידיה.
הדם שלי.(מעולם לא ידעתי כמה אדום הוא יכול להיות .)
אם שנתיים אני חוקר עליהם ומעולם לא האמנתי שהם קיימים הריי שבאותו רגע האמנתי כי כבר נהפכתי להיות חלק מהם וגם כי יכולתי לצפות בה יותר קרובה ולא אנושית מאי פעם.
החרחורים שלה עדיין נשמעים ואני שעון אחורה מובס ומדמם מטושטש והמום רוצה לתקוע בה את חתיכת העץ שנמצאת בידי אבל הפחד תופס אותי שוב.
שאני מחליט סוף סוף לנקוט עמדה ולהתמודד מול הפחד ובמיוחד מולה היא מחליטה לנוס על נפשה.
ואני נשבע לנקום.
אין לי מושג אייך הגעתי הביתה ואני בספק אם אי פעם אזכור אך כעסתי עליה , כעסתי עליה מאוד שהיא נתנה בי את חיי הנצח שלא ביקשתי.
רוצה למות בזמני, לא לתור אחריי הטרף הבא בכל פעם מחדש. לא להשתעבד לאף טיפת דם .
משהו סיקרן אותי באותה טענה שהם אכן קיימים ולכן חקרתי, האם היה לי ספק שהם קיימים ? כן לפעמים , אשקר אם אומר שלא אך לא נתתי לזה להערים על המציאות שעולה על פניי השטח.
עכשיו אני אחד מהם.
אחד מן המניין.
יומיים למחרת סופשבוע מגיע ואני מוצא את עצמי מזיע במיטה נאבק וגופי מתחיל לדרוש אחרת , הופך מבן אנוש לאלמוות יצרה אותי במו ידיה כמו אלוהים, יצרה יצירה משלה, יש בזה מן השליטה, מן האלוהות .מישהו יוצר אותך לאדם אחר ממה שאתה בלי לשאול אותך , נרקיסיסטי מדיי.
דודי בא לבקר אותי.
"למה הכול חשוך פה?"אני מכורבל במיטה מפחד לצאת.
"הבית שלך חנוק ומסריח מה נסגר איתך לא יצאת שבוע מהבית ? ריקבון מצחין עולה מכל חלקה"
אני לא יכול יותר....הוא מוריד ממני את השמיכה בבת אחת שולף אותה ממני ומשאיר אותי לתחתוניי.
"קום ! לך להתקלח , יש המון עבודה . 2 נערים ננשכו אתמול בערב. טוענים שזו הפעם אישה. תיארו את דמותה באופן מאוד מוזר, ואני מצטט : "האישה הכי מכוערת שראינו בחיים" מה אתה אומר?"
דמותה עולה מתוך קרביי ואני מרגיש את הזיכרון חקוק בתוכי ובחילה עולה בי ואני מקיא על השטיח .
משתדל להסתיר את הנשיכה אני עוטף את צווארי ב-2 כפות ידיי הגדולות או לדיוק הענקיות ונשכב חזרה על המיטה . הוא מביט בי ונדמה היה לו שאני מנסה לחנוק את עצמי.מביט עליו כמו שמעולם לא הבטתי בדודי.
תוהה מביט על צווארו הארוך ומנסה לראות אייך פי ישתלב טוב על הצד השמאלי שלו.
"הכל בסדר איתך?"
"רעב"
"אתה חיוור , אתה מרגיש טוב?"
"אני רעב"
"הבנתי את הנקודה, אבל אתה מרגיש טוב אתה נראה כאילו ימייך ספורים.."
אני צוחק , הוא לא ידע עד כמה הם לא.
לעולם.
העורק שלו צורח מצווארו ואני מרגיש שאני רוצה לקפוץ עליו לא אכלתי כמעט 3 ימים.
לא ראיתי אותו כבר בתור השותף שלי בטח שלא כחבר ילדות ראיתי אותו רק כטרף.
כמטרה.
מוריד את כפות ידיי מצווארי אני מתקרב אליו, הכי קרוב שאפשר.
"אתה מפחיד אותי אתה יודע? משהו בך...אווייי חטפת ...."
הוא לא הספיק לסיים את המשפט ואני חדרתי לצווארו לראשונה והרגשתי אייך הוא מרגיש אכן כמו חמאה. וזה הרגיש יותר טוב מאנטריקוט משובח.
מתוק וחמצמץ , טרי וחם, בזרימה אדירה ישר לתוך הפה החם שלי.
עשיתי בדיוק מה שהיא עשתה לי , נתתי לו לכעוס על חיי הנצח שכפיתי עליו. אך לא יכולתי להימנע מזה , ובאותו רגע הבנתי אותה. זה הצימאון.
זה הוא ששולט בהחלטות שלך , לך אין שום קשר לזה .
זה רק הצימאון.
ואני.. אני שחקרתי שהסתקרנתי וצחקתי על קיומם יכול כרגע לדעת שהם בנינו...בלי שאנחנו בכלל מרגישים, יושבים וצוחקים איתנו, חולקים איתנו מיטה אחת, בכל מקום בחיים.
הם בנינו..
ועכשיו אני זה שבניהם.."
תמנע מתוקתי...מוקדש לך. רצית סיפור אימה על ערפדים ? הנה לך...
הזכויות שמורות להדר מיליס.
