אמר המחבר: עלילת הסיפור היא דמיונית. כל דמיון בין ההתרחשויות המתוארות לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. גם שתי הדמויות המתוארות בסיפור הן דמיוניות ואין להן אחיזה במציאות.
מאז פלישת האינטרנט לחיי, מידי ערב אני מתחבר לאתר-היכרויות, מייחל להעביר זמני בצ'אטים ולהימלט מן הבדידות. כאן המנויים מתחלקים לארבע קטגוריות, בנים, בנות, גאים וגאות. לפני כשנה הצטרפתי. בחרתי בניק (כינוי), מילאתי כרטיס-פרופיל בפרטים לא לגמרי מדויקים, ויצאתי לדרך חדשה. אני ביישן. לא נוהג להתווכח, לא כופה דעותיי על האחרים ולא פונה לאיש גם לכשנזקק. לכן רב הלילות חולפים ללא שיח. ובאין שיח, מרפרף הלוך ושוב בין כרטיסי המינויים, מסתכל בתמונות, קורא מעלות ששיבחו עצמם ומרחיק שינה מעיניי, שמא בכל זאת ייפנה מישהו. לפעמים זה קורה. פנייה קופצת למסך, מימין ניק ומשמאל כתובית "מה נשמע?" ומתפתח שיח עמוס כמיהה. מעניין? לפעמים. לרוב משעמם.
משהו יוצא דופן קרה לפני שלושה שבועות. מקצת אחרי חצות קפצה למסך פנייתו של מישהו בעל הניק "חתיך 25". מסגרת, בצדה הימני תמונת שני כלבים ומשמאל הכתובית "ערב טוב. מקווה שלא מפריע". פנייה כה מנומסת טרם קבלתי והזדרזתי לענות "לא מפריע. אשמח לצוטט".
התפתח בינינו שיח שונה מהשגור. חידות שלו ופתרונות שלי. רציתי לדעת מיהו אך הוא לא הזדרז לגלות. חזר בחידה. "בפתרון החידה תמצא תשובה", איתגר. כך עשה לשאלותיי האחרות וניווט את השיח בסדרת חידות. פתרונות אחדים ממני לכל חידה ורק האחרון נכון. לאיטה נצטיירה תמונת הגבר שמעברו השני של האינטרנט. ירושלמי. סבותיו עלו ממרוקו בעלייה הגדולה של שנות החמישים, שוכנו במעברה וסבלו מקשיי קליטה (חשוב היה לו לציין את זה). נולד לפני עשרים וחמש שנה להורים שהתגוררו אז בדירונת בפת, שכונת עולים בירושלים. בחלוף השנים הדירה הקטנה הומרה בבית מוקף גינה בשכונת יוקרה. החל לימודיו בבית-ספר דתי, וסיים בבוייאר. מי שמכיר את מוסדות-החינוך של ירושלים יודע שלבויאר מתקבלים רק המצטיינים. אחיו, הצעיר ממנו בשמונה שנים, לומד שם עתה. אף הוא מצטיין. במרוקו עשו הרבה ילדים. בישראל משפחה מרוקאית מסתפקת בשניים. אבא חפץ גם בבת, אלא שאימא עובדת (אחות בהדסה) וטיפת הזרע שלו שנועדה להוליד את הבת, לא הגיעה לרחמה (מילים שלו). גר עם הוריו. "מדוע ילד גדול גר עם ההורים?" – תמהתי. שב אלי בחידות שלא בנקל פתרתי. משנפתרו נסתבר כי משרת בצבא-קבע בדרגת סרן. קרבי. מגיע הביתה לחופשות. טוב לבוא מן השדה לחיק הורים מפנקים, לישון במיטה רכה ולשוחח עם האח. פרטים אלה לא הוענקו לי בחינם. הרווחתי אותם בפתרון חידותיו.
בשעה שלוש ביקש רשות להתנתק (איזה נימוס). "עייף. לא ממך. השעון הביולוגי. הולך לישון". לאחר שבירכני בלילה טוב, לא יכולתי להסתלק מן האתר, כמו ניסיתי לסחוט הודעות נוספות. הן לא באו. לאחר שהופיעו המילים "לא נמצא באתר", פתחתי מסמך וורד ואליו העתקתי את שיחנו. לשחזור השיח נאלצתי לשנות את סדר ההודעות. ראשו פעל במהירות. חידותיו נחודו בקצב מהיר ופתרונותיי איחרו.
רק אז התפניתי לעיין בכרטיס-הפרופיל שלו. נמצאו שם שלוש תמונות של שני כלבי-ענק שחשפו שיניים חדות, דרוכים לנשוך. בתמונה רביעית נראה ענק שרוע על מיטה. בקצה הרחוק ראשו צמוד לקיר, קטן ולא ניתן להבחין בפניו. מהראש לאורך המיטה זרם גוף שרירי מעורטל לחלוטין שאיבריו הצנועים טושטשו. גיל 25. מראה טוב מאוד. גובה 194 ס"מ. העדפה - נשים בלבד לסטוץ, ליחסי אדון – שפחה.
מיד שלחתי לו מסר. "למה התקשרת? אתה לא שייך לגאים אלא למחפשי הנשים. אני לא אישה וגילי כפול משלך. רוצה הסבר". באותו זמן כבר היה ישן. מחר, לכשיתחבר לאתר, יקרא את המסר.
שני לילות חלפו והסברו טרם הגיע. ואני כעוס, בכל לילה חוזר ומשגר את המסר. בלילה השלישי המתין לי הסבר. "אני בחופשה. אין לי מה לעשות בזמני הפנוי ולכן משוטט באתר. תחילה חיפשתי אישה לסקס. משלא נמצאה מתאימה עברתי לגאים. אתם ידועים כאינטלקטואלים. סתם להתבדר ולהעביר זמן. לא לסקס. משום שאתה מבוגר פניתי אליך והשתעשעתי בפתרונותיך לחידותיי. מקווה שאינך כועס".
ריטוטים של צחוק ועצב התחלפו בפניי כשעניתי "חלילה. אינני כועס. אדרבא, אתה שנון ונהניתי לשוחח אתך אף ללא סקס. מקווה להמשך". הוא לא היה אונליין, אבל לבי ניבא שישוב. תוך שעה כבר היה גולש באתר והזדרזתי להודיעו, "מעוניין לצוטט אתך. שוב אליי". שתי דקות של מתח ותגובתו אצלי.
"במה נתמקד הערב?" שאלה מפתיעה ולא שגרתית. בשיח בין שניים שאינם מכירים מטענה עצום.
"על תחביבינו" הזדרזתי לענות.
"רעיון נפלא", הכריז ודימיתי כי היה קורץ בעיניו. ושוב בא בחידה "ומהו לדעתך התחביב שלי?"
"צבא," עניתי כתשובה המובנת מאליה.
"מקצוע חייל. זוהי עבודתי אבל זה לא תחביב. על זה לא רוצה לשוחח. נחש מהו התחביב שלי!"
"תן רמז," כמו התחננתי. לא הסכים. רק ציין שזה פורץ מנפשו. אלא שתחביבים רבים פורצים מן הנפש. "שירה", הבזיקה בראשי המחשבה כי הוא כותב שירים. "אתה משורר".
"תמהני שכה מהר ניחשת. בעצם לא מתפלא. שני לילות חיפשתי לך תחליף באתר ולא מצאתי".
"זה קפץ לי לראש משום שגם אני עוסק בשירה". כך גילינו תחביב משותף לשנינו. הזדרז להעתיק עבורי לאתר שלושה משיריו ואני עבורו שניים, עם חשש שיבוז להם. נמצאה לי סיבה להחמיא לו, "יש בשיריך הרבה פראות. כיוונת לשירי אהבה, והם מלאים באלימות. כתיבתך חסרת שקט. השורות מקפצות זו אל זו, קצרות ופתאום אחת ארוכה כמו נתקעה להרגיז". והוא על שיריי "השרו עליי שלווה. כל אימת שאכנס לדיכאון, אקרא בם ואירגע. אתה אדם נינוח שמוצא טוב בכל דבר". אני, "שיריך שונים לחלוטין משיריי". תגובתו, "אולי מפער גילים". תשובתי, "לא חושב. שירים שכתבתי בגילך אף הם נינוחים. אתה רותח וסוער". הזמן במחיצתו דוהר. השעה שלוש והוא מתנצל כי העייפות הביולוגית השתלטה ומסתלק.
בערבים הבאים כבר מן השעה השביעית היינו מחוברים. אף החלפנו כתובות בדואר האלקטרוני. האי-מייל שימש להעברת השירים. כבר מגיל רך אני כותב שירים. אלא שבכל השנים לא חשפתי אותם אף לא בפני בני משפחתי. והנה מתעורר בי תיאבון עצום להיחשף בפני הזר הוירטואלי, ואני משגר לו עוד ועוד שירים מהמגירה שאיש לפני כן לא קראם. הזר קורא, מעיר את הערותיו ואני נחפז לעדכן את שיריי בהתאם. אני מאושר. כמה טוב היה לי לדעת שמישהו קורא ומתייחס לשיריי.
באתר המשכנו לצוטט. כאן שאלתי ומיד ענה. לא הבנתי והסביר. כאן, בעקבות שיר ששלח במייל, סיפר מה הביא לכתיבתו ונצטיירו לי תמונות מחייו. לוחם בצנחנים. כתב על קרבות, פחדים ומאמצים להתגבר עליהם ובכה על אובדן-חיים צעירים של חיילינו וגם של אויבינו (שמאלני?). הגבורה בשיריו קבלה משמעויות שלא הכרתי. 'לאיטה היא נודדת בין שדות-אש', כתב בשיר אחד. באחר כתב על משפחת הגבורות ועל גבורת-קרב, שהיא אחת מבנות המשפחה. בשלישי תיאר 'שלל גבורות כמו שלל נשים. ישנן יפות ומועילות וישנן מכוערות ומזיקות'. הגבתי שתמיד האמנתי שגבורה היא תכונה מולדת. דהיינו, אדם נולד גיבור או פחדן ולא ישתנה. השיב כי מניסיונו נוכח שאין זה כך. בשיריו תיאר לידת גבורה בשדות-קרב. כמו שהאהבה, השנאה והקנאה נולדות בלב הגבר המתרגש במצבים אינטימיים שבינו לבינה, כך גם הגבורה נולדת בלוחם המתרגש בעת קרב. "היום גיבור ומחר פחדן. היום מאמין בצדקת הקרב ומחר אחשוב אחרת. היום תאהביני. ומחר?" ציטטה משיר שלו.
גם גילינו זה לזה את שמותינו האמיתיים. הוא גדעון. "שם מקסים נתנו לך הוריך, שופט בישראל וגיבור מלחמות. ומלאך כינהו גיבור חייל, 'כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד'. ועוד נאמר, 'ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו, כי נשים רבות היו לו'. מתאים לך השם הזה, המסמל גבורה ואון גברי".
שיח אינטרנט אינו תחליף לשיח בארבע עיניים. השתוקקתי לראות שפתיים נפשקות והבעות פנים משתנות כשהוא מדבר. השתוקקתי לשמוע את קולו. "בס" הודיע, והייתי מדמיין אותו כצרחני או כרך. השתוקקתי לראות את עיניו. "כחולות" הודיע. צבע אינו אומר דבר על האור הבוקע מהן. "לפעמים עינייך מבריקות אהובתי ולפעמים הן כהות. אור רך היה מפציע מהן וידעתי שאהבת. עתה אורן כבוי ואני חש שאת מסתלקת", ציטטה משירו האחרון על האהבה.
בערב העשירי להתקשרויותינו באתר כתבתי לו "גדעון, חייבים להיפגש כי אני מאוהב בך". ביקש הסבר. "אני הומו ומותר לי להתאהב בך. זה קרה לי בשלבים. בערב הראשון התרשמתי מחידותיך. בשני משיריך. בשלישי מידיעותיך בספרות. ובהמשך מגבורותיך. ומשנודע לי שמך היית לבשר ודם". תשובתו הייתה שלוש אותיות ח'. "אל תצחק. את תמונתך, זו שבה אתה מעורטל, העתקתי והיא אתי בכל לילה".
"לא לגברים נועדה. שמתי אותה באתר כדי שנשים תחמודנה את גופי", השיב.
"וכמה פניות של נשים-חומדות הגיעו אליך בשבוע האחרון?" שאלתי.
"לא יודע. לא התייחסתי אליהן. הייתי עסוק אתך", השיב ולי היה נדמה שחייך אל מול המחשב.
"אז קבל ווידוי אהבה שלי ואנא התייחס אליו ברצינות". חששתי שהסתלק כי לא הזדרז להשיב.
"אילו ידעת מי אני, כי אז לא היית מתאהב בי. נכתב עלי בעיתונים. שם גם הוצגו תמונותיי. אינך קושר ביני למפלצת דמונית שנראתה לאחרונה הרבה בטלוויזיה. אבל זהו אותו אדם".
אני מופתע ומצומרר. "מה?" באותו רגע כל כך היה חסר לי מראה פניו. רציני? מלגלג עליי?
"כבר למעלה מחודש שאני מושהה מן הצבא. האם לא התפלאת על כך שחופשתי מתארכת? ממתין לי משפט-צבאי. הייתי מפקד-מחסום ואני נתבע על התעללות בפלשתינים שביקשו לעבור דרכו".
אני בהלם. משיחותינו התרשמתי שהוא עדין נפש, ולפי שיריו חשבתי אותו לאיש תנועות השלום.
מבול של הודעות המטיר עלי מבלי שהמתין לתגובותיי. מהן הבנתי ששניים מפיקודיו, מאי-נחת מקשיחותו השמיצוהו באוזני עיתונאים. הללו שעטו לטרף וכדור השלג החל מתגלגל. בינתיים יושב בבית, נועץ במשפטנים, שאינם מבטיחים זיכוי במשפט. ידידיו סרו ממנו. חברתו מזה שלוש שנים שאותה אהב, הסתלקה. לרחוב לא יוצא שלא להיתקל בהומניסטים. בבית מסתגר בחדרו שלא לצפות במבטי זעם של הוריו. עתה כשזקוק לעידודם, מפנים לו עורף. "אבא לא חוסך בכסף. הולך אתי להתייעצויות עם היקרים שבעורכי-הדין ובאוזניהם מדבר בגנותי. רק אחי ממשיך לחייך אליי. ובערבים אני משתעשע בשיח אתך".
אכן לפני חודש רעשה הארץ בגין מפקד-מחסום ליד שכם, שהיה מתעלל בפלשתינים. כששילחם לאחר שהשלים חקירתם, היה יורה באדמה בכיוון רגליהם. "לא התכוונתי לפגוע. רק להפחיד. אני צלף א'-א'. בקפדנותי הצלחתי למנוע עשר הברחות של חגורות נפץ". גם פשטו ידיעות שעיכב אמבולנסים עם חולים. "בתשעה אמבולנסים מצאנו נשק מוברח. ופעמיים תפסנו בחורים מבוקשים שהתחפשו ליולדות". הופצה עצומה עם דרישה להעמידו לדין, והייתי בין חותמיה. אף השתתפתי בהפגנת הזדהות עם נפגעיו.
למחרת שוב ביקשתי שניפגש. רציתי להבהיר לו שאני, על אף שמאמין שהישראלים מתאכזרים לפלשתינים, כועס על שהם רוצחים בנו, ובמיוחד בתחומי הקו הירוק, ולכן מקובלת עלי קפדנותו. גדעון מגיב "פוחד לפגוש אותך, חבר. זה יסתיים רע. אתה הומו ואני מצ'ואיסט. גדלתי להיות גבר. גבר זה גבר ואישה היא אישה. והומו נשמת אישה בגוף גבר. בחוגים שלי האבא והאחים מכים את הבן ההומו לסילוק הנגע הארור ממנו. אם הומו יתחיל אתי אשבור את עצמותיו. אם אחד מחיילי יתגלה כהומו כך אנהג עמו".
ניסיתי להעמידו על טעותו. "היום ידוע שמכות לא מרפאות הומוסקסואליות. גם אבי טען כי הגאים הם חולים. כדי שלא לצערו, כל עוד חי ברחתי מעצמי. הייתי כעוף מוזר ובודד ללא חברים. בבתי-שימוש ציבוריים מצאתי גברים, בדרך כלל זקנים, שהתירו לי לגעת באיבריהם. רק לאחר מותו לפני חמש שנים חיפשתי בני-זוג בגן-ציבורי. כל אימת שהגענו למגע חששתי כי האירועים יהיו חזקים ממני ולכשיסתיימו לא אתאושש ופרשתי. לאחרונה התחברתי לאתר-ההיכרויות. צוטטתי עם הומואים אך לא נפגשתי עם אף אחד. אתה הראשון מאתר-ההיכרויות שאני מחבב. לא איכפת לי ממה שהיה במחסום. לא איכפת לי שלא יהיה בינינו סקס. חשובה לי ידידותך. נקשרתי אליך ולא מסוגל לנתק את הקשר הזה ושוב להיות בודד".
"הראיתי לך שירים על תשוקותיי אך אתה לא הראית לי שירים על תשוקותיך ההומוסקסואליות".
"לא. חששתי להנציח את זה בכתב. גם לאחר מותו של אבא אני עדיין מתיירא. משוררים אחרים תיארו את תשוקותיהם בפרוטרוט" והזכרתי שמות משוררים שהתחבבו עליו, ה'נגועים' (לדעתו) באהבת גברים. גם הזכרתי פוליטיקאים שהצהירו בפומבי שאין זו מחלה וצעדו קבל-עם במצעדי-הגאווה.
"אל תזכיר את מצעדי-הגאווה, חבר" הזדרז להשיב. "ראיתי בטלוויזיה את מצעד-הגאווה האחרון ובו התנוססו כרזות עם הכתובת 'הלאה הכיבוש. תשוחרר פלשתין'. מה הקשר לאמירה פוליטית זו ולמצעד-גאווה? בין מארגני המצעד איש לא מחה כנגד הכרזות הללו. זה מוכיח שגם מארגני המצעד היו שותפים לאותן סיסמאות פוליטיות. מה הפלא? זה משום שכל ההומואים הם שלום-עכשיו". לא הגבתי על דבריו האחרונים משום שגם אני הייתי בין הצועדים שנשאו כרזה עם אותה סיסמה.
ובכל זאת בתום שבועיים להיכרותנו הוירטואלית נפגשנו. התנה שפרט ללחיצת ידיים לא יהיה כל מגע גופני בינינו. המתנתי לו בבית קפה בגבעה הצרפתית. נדהמתי מיופיו וחיוכו של זה שפסע בכיוון אליי והציג עצמו בקול בס-פעמוני. גדעון. גבוה ומוצק. אני מזדקף, מתמתח ומרים ראש שלא אחמיץ מה בגובה של 194 ס"מ. כשתפס בידי חלף בי רטט שכמותו לא חשתי מעודי. פניו מוארכות ושיזופן מימי המחסום עדיין ניכר. שיערו שחור, קוצים קצרים מכסים כליל את קדקודו. עיניו כחולות. שפתיו עבות כמו נוצרו לנשיקות ומתחתן בולט סנטר חד. באתר התאהבתי בשנינותו ומשניצב מולי בבית-הקפה התאהבתי בגבר.
משהתיישבנו ליד השולחן אמרתי לו, "אתה כל כך יפה, הגבר הנאה ביותר שראיתי אי-פעם".
"אוי", זלזל במחמאה שלי. "זה כל כך לא נכון. מעולם לא נחשבתי ליפה, לא כנער ואף לא כחייל. ועדיין לא נמצאה הבחורה שתעניק לי את המחמאה הזאת. אם אתה מחמיא לגובהי, ניחא, אתה צודק. מעט מן הגברים בארץ מתנשאים לגובה כמו זה שלי. אבל ביחס לפנים, זה לא נכון. גברים רבים יפים ממני".
לא נענה לשוחח על האינתיפאדה ועל כעסי על הפלשתינים. "כל עוד אני בצבא אסור לי. לאחר שאשתחרר אטען נגד אלה שישבו למעלה. בראשית האינתיפאדה איבדו עשתונות ושלחו חייל לכאן, חייל לשם, ללא תכנון והגנה. אילו סבתי הצדקת לא הייתה מתפללת לחיי, הערב לא הייתי יושב כאן לצדך".
הוא לא הרגיש בנוח בבית-הקפה. "זה לא מקום אינטימי. כאן אני חש כי אלמוניותי אבדה, הרגשה נוראה. כשהעיתונאים ראיינו אותי, ישבנו בבית-קפה. הם בצד אחד של השולחן ואני מולם. ולא הייתה הרמוניה בינינו. חשתי כי התכוונו להשמיץ את מעשיי בצבא וללכוד אותי במילים מכשילות. כך בעקבות תקרית במחנה פליטים לפני שנתיים, כשחמישה מחיילי נפלו, וכך זה עתה כשמתראיין לקראת המשפט".
לאחר שתיית הקפה החלטנו להמשיך בשיחתנו במכוניתו שחנתה במגרש אפל. סיפר על ימיו בבית הספר. "לא הייתי חברותי. ילד ממוצא מרוקאי חייב להוכיח את כישוריו. זה לא כמו ילד אשכנזי שעוד לפני שיראה הישגים, המורים יתייחסו אליו כאל גאון. התאמצתי וציוניי היו הטובים בכיתה. זה עורר את קנאת הילדים שרחקו ממני. ומה יעשה ילד ללא חברים? כיצד ימשוך תשומת לב של בנות? באלימות. יוכיח כי הוא חזק מכולם. איך? ילך מכות עם בריוני בית-הספר. יכה בהם. ותמיד חייב לנצח. כך נהגתי".
למרות שכבר ידעתי את יחסו להומוסקסואלים, קיוויתי שלא ישבור את עצמותיי אם אחזיק בכף ידו. עור הכף מסוקס כשל בקיא בנשק. אצבעותיה ארוכות וגבריות. וגם היו בה חום ואנושיות. לסקרנותי גילה שמאז שנפרד מחברתו לפני חודש, לא היה עם מישהי. "לא מצליח למצוא בחורה שתסכים להיות לי לשפחה. באחרות לא מעוניין". מאונן? "בלי שאלות אינטימיות", ביקש.
כמעט נפרדנו, וכבהיסח דעת הנחתי ידי על ברכו. הורה לסלקה, "זה היה התנאי לפגישה". משום שדיבר בנעימות, לא התייחסתי להוראתו והיד נגררה אל בין ברכיו. בחור צעיר, ימים רבים לא היה עם מישהי ומעבר לבד מכנסיו אני חש בהתקשות איברו. ביקש כי אחדל ולא יכולתי. נאבק לסלק את ידי ואף-על-פי כן הצלחתי לפרום את רוכסן מכנסיו. ניסה להשתחרר ולא הנחתי לו. הציע שאניח לו לאונן בעצמו. טען שבכך יקל עליו לגמור. אך אנוכי רכון באקסטזה, להוט לגמירתו בפי.
ההתכתשות נמשכה כמעט שעה עד שנוזל הזרע של גדעון מילא את פי. אנוכי כמו ריחפתי בעננים ולא התכוונתי לפלוט אותו. הנוזל היקר הזה היה בבעלותי וכולו נבלע אל קרבי.
בחלוף דקה, וכמו אדם אחר ישב במכונית. תחילה רעם בקולו על שהבאתי אותו למעשה שכזה עם גבר. אחר כך אגרופיו חבטו בי בראש, בבטן, בזרועות וברגלים. מתפתל מכאבים חמקתי חבול מהמכונית. סובבתי ראשי וראיתיה בעקבותיי. נתקפתי בהלה והסתתרתי במבוי אפל בחדר מדרגות של אחד הבתים.
משהגעתי קודר לביתי התיישבתי אל מול המחשב. למרות השעה המאוחרת גדעון היה אונליין. שיגרתי מסר "גדעון! מה עשית לי?" מייד השיב "מצטער חבר. מתנצל. לא ידעתי כיצד לנהוג בהומו".
"מה זאת אומרת?" כמו זעקתי. "הומו הוא בנאדם רגיל. גם להומו כואב כשחובטים בו".
"הנשים שבאתי אליהן היו זקוקות לחבטות. זה גירה אותן ואותי. וכך תמיד הגענו לסקס נוסף".
"זו שהייתה חברה שלך אהבה את החבטות?" דחקתי בו בזעם.
"כשהכרנו, זה היה לה חידוש. אהבה אותי וקצת נהנתה מחבטותיי. עם הזמן התמכרה להן".
עם גופי החבול, לא הייתי מסוגל להתייצב בבוקר במקום עבודתי. בספריה מצאתי עיתונים שלפני כחודש פרסמו את המידע על גדעון. תמונותיו הופיעו בעמודים הפנימיים ובסוף השבוע עטרו את שערי המוספים. צולם במדים שתרמו למראהו קשיחות שהלמה אותו. הדברים שנכתבו היו קשים מאלה שתיאר. אינקוויזיטור שיש להרחיק מהחברה, השמיץ עיתון אחד. רוצח מקצועי, כתב אחר. מעכב תלמידים להגיע לבתי-ספר וכך פוגע בהשכלת האומה הפלשתינית, הסביר שלישי. נלחם בריבוי-טבעי של פלשתינים בכך שמעכב יולדות להגיע לבתי-חולים, בעיתון רביעי. בתלונה של ועדת-הבריאות של האו"ם, המסתמכת על דו"ח רופאים פלשתינים, ניטען כי שמונה יולדות עוכבו ונאלצו לחזור וללדת בבתיהן. כך גדל הסיכון בסיבוכי לידה העלולים לגרום לנזק בריאותי לאם ולילוד. תשע נשים נאלצו לעבור מאמבולנס אחד לשני, כי מפקד-המחסום סרב לאפשר לראשון לנסוע. עוד בתלונה, שישה תינוקות מתו בסיבוכים שלאחר לידה משום שאמותיהם עוכבו במחסום. אחת, שסבלה מסיבוכים בהיריון הפילה בחודש השישי. שתי נשים נאלצו ללדת במחסום, לידה מסוכנת בצדי דרכים ללא השגחה רפואית נאותה, נכתב בעיתון אחד. בעיתון אחר סופר שבשתי הפעמים גדעון הפליא בעוזרו ליילד את התינוק באמבולנס, וכהכרת תודה האמהות העניקו לבניהן את השם ג'דעון. שחלילה סלידת העם מגדעון לא תחוויר, אף עיתון לא הזכיר שבדיקותיו המחמירות מנעו העברות נשק וחגורות נפץ לישראל. ואני, שכבר טעמתיו, תהיתי. האין בכך עיוות הדין?
ביום הבא, עדיין מתייסר ולא כשיר לעבודתי, נשארתי בביתי גולש באתר. פגע בי במתכוון ואנוכי הפגוע מנחת זרועו, געגועיי לפוגע לא מרפים וייחלתי שיתחבר. אך תקוותי נתבדתה. שלחתי לו מייל "מתגעגע לשיר חדש". מייד שלח שיר על בדידות וצער ופנייה לאהובה. מתחרט שחיבל בגופה. הבנתי שהבדידות היא שלו והחרטה היא על מה שעולל לי. כתבתי את שהבנתי. "נכון", ענה והתנצל שבשיר פנה לנקבה והתכוון אליי. "בלעת זרע שלי. מתבייש שהשפלתיך חבר. הפכתי ידיד לעבד ולא התכוונתי לכך".
"בלעתי אותו כי הוא בא ממך. כי אני אוהב אותך. כלל לא חשתי מושפל", עניתי לו במייל.
"להאמין?" הוא שואל. "כמעט ולא מכירים. רק פעם נפגשנו ונורא זקוק לך. אבל אני מבולבל".
בכל זאת בחור רגיש. בתבונה אצליח לפצחו. בשבע חידשנו את הקשר באתר ונדמה היה לי כי אחרי המכות שהנחית לי, עוד יותר הזדקקתי לו. לא הבנתי משום מה באותו ערב הזדרז לשגר שיר ושמו "נפשות פועלות תחת אש". חברים לנשק. אחד נלחם למען כולם וכולם למען האחד. חייל, כחיה הנלחמת לחייה. אש מסביב והוא נישמר לנפשו. תלחך את בשרו ובזוכרו את ביתו ייקרא לאימא. לא יימלט. יתגבר על האויב ויכניעו. "נוגע ללב. אך יש לך שירי מלחמה הרבה יותר טובים מהשיר הזה", הגבתי.
"רציתי, חבר, שתבחין בהתקדמותי בכתיבה. זהו שירי הראשון על המלחמות. נכתב לאחר הקרב הראשון שבו השתתפתי כלוחם. בדיוק היום לפני שש שנים. עדיין היינו בלבנון. חמישה-עשר לוחמים מפלוגת רובאים יצאנו לפעילות מבצעית. בשלב מסוים זיהה מישהו חמישה מחבלים. אנו מנטרלים שניים ושלושה אחרים מסתתרים בסבך. מתפתח קרב יריות. במקביל החטיבה מפעילה ארטילריה ואש אוחזת בואדי. האש רחוקה מאתנו כקילומטר והתקדמותה איטית. אנו ממשיכים בקרב ומצליחים לחסל את כלם. מתכוונים לחלץ עצמנו, ואז נכנסת ארובת רוח אדירה לתוך הואדי. אני שומע חברים זועקים 'הצילו! אנחנו נשרפים'. האש כבר חלפה על פנינו, כל האזור חרוך ולידי בחורים נשרפים. לעומת חבריי, מצבי היה טוב. התחלתי לכבות את הפצועים עם הידיים ועם גופיה שהייתה לי. הורדתי מהם ציוד והעברתי את הרימונים בריצה שבעים מטרים משם. ששה נשרפו למוות וארבעה שנחרכו עד עצם הובלו לבית-חולים".
עניתי לו, "אתה חייב לפרסם בספר את מוראות חייך בצבא. היה פה לבני דורך. אתה מוכשר".
כבכל לילה גם באותו לילה הגיעה שעתה של העייפות הביולוגית להשתלט עליו. אלא משהוזכרה, צורפה אליה הזמנה מפתיעה, לסעוד אתו בערב המחרת במסעדה (רוצה קצת לצאת מהאווירה החונקת של הבית. מקווה שתסכים להצטרף אליי. על חשבוני, חבר). כשהיינו סועדים, התמקד בתיאור היחסים שבינו לפיקודיו. קשוח, והוציא מלוחמיו את המרב. קפדן, ונשמרו חייהם. מקצוען, והעניק להם ביטחון. ותחת אש? "באותם רגעים איני ממוקד בעצמי אלא בהם, ולכן איני חש בפחדים. כמפקד הייתה לי תחושת אחריות וזה הקל עלי. אתה אחראי לחיי האנשים ואז אתה באופן טבעי ממעט את עצמך. לא כי אתה אמיץ. לא כי אתה גיבור. כי יש צורך למעט את עצמך לטובת האחרים". השתלהב בדבריו והסעודה נתארכה לנו.
בצאתנו מן המסעדה לוויתי אותו למכוניתו. נשבה רוח קרה ופולחת עצמות ואחרי שהיסס קמעא, ניאות וישבנו במכוניתו. שוב אני לצדו ושוב כף ידי על ברכו. שאל, "אינך פוחד ממני?" עניתי "לא. שנינו זקוקים זה לזה. אתה לי כחבר, אתמול כך כתבת במייל, ואני לגדעון הגבר היפה מכולם שבו אני מאוהב".
"די. אני לא כל כך יפה. אתה הומו אז כל גבר שישב לצדך ייראה בעיניך יפה", השיב קצת בכעס.
מה שהתרחש במכונית באותו לילה, תחילתו הייתה דומה למה שקרה שם שלושה לילות לפני כן. אלא שהפעם הסתפק בסתירת לחי אחת. כאבה. עווית זועמת שלי וחדל. לאחר דקותיים התנצל ונשארתי. הפורקן המיני שהבאתי עליו עשה את שלו. מצב רוחו היה מרומם ולמרות השעה המאוחרת, לא הניח לי להסתלק. חזר לספר בפרוטרוט את מה שכבר דש באתר כמה פעמים על המשפט הצפוי. אלופים יעידו מטעם ההגנה. המשפטנים סבורים כי אין מנוס ממאסר. חצי שנה עד שנה. הורדה בדרגות? תיתכן. גירוש מהצבא? ייתכן. למרות הנבואות השחורות העתיד נראה ורוד. לשנינו. רק עם שחר שילחני.
לפני שיצאתי ממכוניתו אמר "יהא אשר יהיה גזר דיני, כחבר אתה חייב להאמין לי שבכל פעולותיי לא חרגתי מהוראות מטכ"ל. אני שעיר לעזאזל. צה"ל הוציא דיבתי עקב תלונת ועדת הבריאות של האו"ם על עיכוב האמבולנסים. חייבים לפעול בתגובה לתלונה של האו"ם. אין ברירה. אני הקורבן כי פעלתי לפי מה שנצטוויתי בהוראות. נאמר שבכל מחסום יהיה לאמבולנסים מסלול מהיר. אך ההחלטה מיהו החולה שיש להעבירו היא לשיקול דעתו של מפקד המחסום. כך כתוב בהוראות. מפקד ללא השכלה רפואית אינו יכול לקבל החלטה בעניין כה רגיש המחייבת התייעצות עם רופא. אך אף פעם לא נמצא שם רופא. פעלתי בתום לב, מהר ככל שיכולתי. מלבד החולים הערבים עמדה בפניי גם מחויבותי לביטחון ישראל".
למחרת טלפן (לראשונה, להפתעתי). "המשפחה הלכה לחתונה. ישובו מאוחר. אימא הכינה מאכל מרוקאי ואני רוצה שתטעם". גדעון גר במושבה הגרמנית, משכונות היוקרה של ירושלים. הוא אסף אותי ממגרש החנייה שבכניסה למושבה ובניחותא עשינו את הדרך לביתו צועדים זה לצד זה. השתהינו ליד שער הבית והוא סיפר שהבית בן מאה וחמישים שנה נבנה על ידי טמפלרים גרמנים. "קבלן התכוון לבנות במגרש בנין דירות אך בעירייה התנגדו (שימור פני השכונות). הקבלן שיפצו ואבא רכש אותו למגורינו".
"הרבה כסף", הערתי, אולי כדי למצוא חן בעיניו.
"כן. לאבא שלי לא חסר כסף", מיהר להסביר.
"מה עושה אבא שלך לפרנסתו?" שאלתי.
"יהלומן", השיב. "בעל מלטשה וסוחר ביהלומים". והוסיף, "אתה בטח תמה איך זה שמרוקאי, נצר למשפחה ענייה, הגיע לעסקים גדולים שכאלה".
"אל תהייה גזעני", הגבתי להערה שלו, והוא כילד נזוף מביט בי בחיוך עדין מתוק.
"יהלומנים, הם בדרך כלל אשכנזים או בוכרים ומעט מאוד ספרדים. אבל מרוקאים? אבא שלי הוא מהמרוקאים היחידים בברנז'ה. סבא, כשעלה היה מחוסר עבודה. באותו זמן היו הרבה מלטשות יהלומים בעיר וסבא שכבר היה מבוגר, למד את המקצוע. אבא, בן בכור למשפחה מרובת ילדים, כנער נאלץ לעזור בכלכלת הבית ולמד ללטש יהלומים. משהתגייס לצבא היה אחד המרוקאים הראשונים שהתנדב לצנחנים. קח בחשבון שבאותם ימים החיל הזה היה בעיקרו אשכנזי. אבא ממש חתיך. גם עכשיו שומר על כושרו הגופני. עד לגיוסי, בכל בוקר היינו שנינו רצים. לימדני ג'ודו, קפ"פ ועוד שיטות לחימה. כשהתגייסתי כבר היה לי כושר גופני מעולה ולכן סיימתי טירונות ואת כל הקורסים הבאים כחניך מצטיין. בזכותו".
"עדיין לא סיפרת לי כיצד אבא שלך עשה כסף רב", הערתי לאחר שהשתתק למשך דקות אחדות.
"אה. . . כן. הריכוז שלי", התנצל. "בעיה שבחודש האחרון אני סובל ממנה. עם כושר ריכוז כפי שהוא היום, לא הייתי מסוגל לפקד על פעולה צבאית. אבא התחבב על בעל המלטשה, ניצול שואה פולני. הוא בטח בו וצרפו למסעותיו בעולם. תחילה היה שותף זוטר תמורת חסכונותיו המעטים, ושומרו האישי. היום השניים שותפים שווים ולאבא מחצית המלטשה. עתה הפולני חולה ואבא בעצמו מנהל את העסקים. בהנהלתו הם משגשגים. אבא הוא איש ישר. שומר על זכויותיו של הזקן ומקפיד להתחלק עמו ברווחים".
שני הכלבים המפחידים שאת תמונותיהם הכרתי מאתר ההיכרויות, קידמונו בפתח. "לפני עשר שנים אספתי שני גורים פצועים בדרכי מבית-הספר", סיפר. "עתה הם זקנים ואינם מסוגלים לנשוך. אבל כשהיו צעירים, נשכו. באשמתי. הייתי משחררם שיתרוצצו ברחובות. אבא שילם לנפגעים כספי פיצויים, העיקר שלא תהיינה לי בעיות במשטרה. לכלכו בחצרות השכנים לכעסם של הוריי שדרשו שלא אשחרר אותם, ואיימו לסלקם מן הבית. כמה שבועות לא שחררתי אותם אלא בלילות, בגני-משחקים. משנרגעו הרוחות שוב שחררתי אותם לרחובות. עתה אחי מטפל בהם. בצעדות אתו הם קשורים ואינם יכולים להתרוצץ. כלב חייב להתרוצץ. אינם מתרוצצים ולכן הזדקנו בטרם עת. לבית יש חצר. ניתן לנעול את השער ולהניח להם להתרוצץ. אבל כשמשחררים אותם לחצר, מייד שבים הביתה. כבר לא אוהבים אותי. אוהבים רק את אחי. כשהם רואים אותו, קופצים עליו מרב שימחה ומלקקים אותו, כפי שבעבר עשו לי".
דלת הכניסה הוליכה ישירות לאולם גדול וממנו הובילו דלתות לשאר חדרי הבית. "סגנון בנייה של פעם", הסביר. באולם רהיטים כבדים, אוסף תמונות של ציירים ישראליים (אימא חובבת אומנות, רוכשת תמונות כדי לתמוך בציירים שלדעתה הם טובים) וקערות נחושת מרוקאיות עתיקות (סבתא לא הסכימה למכור אותן כשעלו אף שרעבו ללחם). "אבא מארח כאן סוחרים מחו"ל. יש לו משרד ומזכירה בבורסת-היהלומים ברמת-גן, אך עסקיו נעשים כאן, למען ידעו בעולם כי ירושלים היא בירת ישראל ולא רמת-גן". כיבדני במאכל המרוקאי שבישלה אמו והסתכלנו בצילומי המשפחה. "סבתא. ממותו של סבא לפני שש-עשרה שנה ועד לפיגוע, גרה עמנו. בין כל נכדיה הייתי הנסיך. הבכור. התגאתה בי כשהייתי תלמיד ועוד יותר משהתגייסתי. כקצין כבר הייתי לה למלך. באה אתי לכל טכסי הענקת הדרגות או ההצטיינויות. בחופשותיי מהצבא, אפילו בשבתות, הייתה מכבסת לי את המדים, וכמובן בישלה לי מאכלים שאהבתי".
כשסיימנו לאכול הוליכני לחדרו. "לבית חדרים רבים. לכל אחד חדר שלו" והדגיש "כאן מכבדים פרטיות. כשדלת חדרי סגורה, איש לא ייכנס. הוריי אף פעם לא התעניינו כשמישהי נמצאה עמי בחדרי".
"וכשצעקה?" התעניינתי לדעת.
"כשהיו אנשים בבית היא לא צעקה. גם היא חפצה לשמור על כבודה. וכששתקה, או אז ההנאה שלי הייתה קטנה". העביר יד על ראשו וגנח, "מאז שחברתי נפרדה ממני, לא הייתה כאן מישהי".
חדרו מרוהט בצנעה. מיטה רחבה, שולחן כתיבה וארון. על הקירות תמונות שצולמו בהזדמנויות מיוחדות. הנה מקבל סיכת מ"מ, ולידה תמונה המראה אותו בכתה י"א נוטל משר-החינוך פרס על כתיבת חיבור. שלו היה הטוב בין החיבורים שנשלחו לתחרות כלל-ארצית. כשסיים לימודים בחטיבה היו ציוניו הגבוהים במחזורו, ובתמונה מנהלת בית-הספר לוחצת ידו. שתי תמונות עם נשיאי ישראל. באחת, הנשיא וייצמן לוחץ את ידו בטכס חלוקת תעודות הצטיינות לנוער מתנדב (כתלמיד היה מתנדב למגן דוד אדום). בשניה, הנשיא קצב לוחץ את ידו בטכס חלוקת תעודות לחיילים מצטיינים בחג העצמאות לפני שנתיים.
הושיט לי צרור צילומים מהוואי הצבא. משוטט עם חייליו בסמטה מטונפת שבמחנה פליטים. מוקף בילדים בוכים עם נשק דרוך בבית מבולגן של מבוקש. עומד עם חייליו ליד צמיג שהבעיר השבב. סילקתי את יתרת הצילומים. לא לטעמי. עוד כשהסתכלתי בהם גדעון משך מן הארון תיבה גדולה מלאה במזכרות שליקט מפעולות תחת אש שהשתתף, כלי מתכת שנזרקו על ראשו, בגדים מנוקבי כדורים של מבוקשים עם דם על ידיהם וחפצים אישיים שמצא בכיסי פיקודיו לאחר שנפגעו. "אני שומר משהו מכל קרב וחפץ אישי מכל חייל שנפל" הסביר. "האוסף שבתיבה הוא 'ארכיון האינתיפאדה' שלי. כל מוצג יש לו סיפור". שלף מן התיבה פרותזת חלק תחתון של רגל. "מהפעולה האחרונה שבה השתתפתי לפני מנויי למפקד-המחסום. זיכרון ממפקד יקר שהערכתי. יצאנו בשלושה ג'יפים לסיור בצד המזרחי של גוש קטיף. החלטה נתקבלה למרות התרעות שהיו באותו יום, אחרי שנפתח הציר ובוצעו מארבים במשך הלילה. כשהשיירה עשתה דרכה חזרה דרך החממות, אחד הג'יפים עלה על מטען. המחבל שהניחו החל לירות. מן הג'יפ שבו ישבתי השבתי אש ומיד הרגתי אותו. בינתיים הודיע החובש שמפקדנו בדרגת רב-סרן נהרג. בניסיונותינו להחיותו גיליתי שהייתה לו חצי רגל תותבת. בהמולה שהייתה נטלתי אותה לג'יפ שלי. עתה היא כאן. במשך שנתיים היינו הרבה ביחד במצבים שדרשו מאמצים גופניים, ולא ידעתי שרגלו הימנית תותבת".
גדעון התכוון להראות לי מוצגים נוספים מן המוזיאון שלו ולספר את סיפוריהם. אלא שלי לא היה עניין בהם (עוד אבקר אותך פעמים רבות ותראה לי כל חפץ ותספר לי את סיפורו) והעדפתי לראות את האביזרים שמשמשים אותו ביחסיו עם שפחות (אל תחשוב שהיו לי הרבה. חברה שהייתי נאמן לה שלוש שנים וכמה לפניה). רצועות עור לקשירתה למיטה, מושכות שמלביש לה כשהיא על הרצפה ושוט להצליף בה. מיששתים והתעניינתי מהי תחושתה כשמשתמש בהם. גיחך וכדרכו השיב בשאלה, "רוצה לנסות?"
"חס וחלילה", הִתְעַשַּׁתִּי ועניתי בתקיפות.
במעין רישול הניח את האביזרים על הרצפה לצד המיטה, חייך והוסיף "יש לי גם אור רומנטי".
"מה זה?" שאלתי.
"רוצה לראות?" ידו הצביעה על מנורה שנמצאה על שולחן הכתיבה. לא חיכה לתשובה והדליקה. כשהייתה דולקת הפיצה אור אדום והחדר נמלא בניחוח פרחי דודאים. "ריח מגרה שאין לעמוד בפניו".
"כדי שזה יהיה רומנטי יש לכבות את האור הגדול", הערתי וכולי מסמיק בהשפעת ריח הדודאים.
"אין בעיה", אמר והזדרז לכבות את המנורה התלויה מן התקרה. בחדר שכבר היה משכר מן הריח, נותרה תאורה אדומה ורכה. הייתי מסומם. התקרבתי אליו, הנחתי זרועי על עורפו וביקשתי שישכב אתי. את זה בדיוק ביקשתי. בקשתי הביכה אותו והוא סירב. "שנינו גברים", טען. אנכי לא חדלתי מלהפציר בו וקיוויתי שעוד קצת ויתרכך. "כשהזמנתי אותך, לא לזה התכוונתי. התכוונתי להראות לחברי הטוב משהו ממני". משהמשכתי להפציר בו בעקביות שאל "אתה באמת רוצה את זה?" ואף הוסיף "זה חשוב לך?"
"כן", כולי נסער הזדרזתי לענות לו. "אני רוצה להכיר אותך מכל הצדדים. גם זה משהו ממך".
"אתה לא מפחד ממני?" הבחנתי בהתרככותו הן בפניו והן בקולו.
"לא. זה חשוב לשנינו", עניתי. "ישחרר אותך קמעה מכל המתחים שבהם אתה נתון. וגם אותי".
כשהיינו ערומים לחלוטין ידיי הצמידו אותו אליי בשקיקה. גם ידיו התהדקו סביבי אך חשתי שלא הייתה לו אותה תשוקה לחבקני כמו זו שלי. רק חיקה את מעשיי ושאל "מרוצה חבר?" עניתי "יש משהו מופלא בידיך כשהן מקיפות את גופי, שמעניק לי תחושה שכמותה לא חשתי מעודי. אני מרגיש את שרירי גופך המקרינים גבריות". שמע וכיבדני במכות קלילות שהוסיפו לי נעימות, ופקד עלי לעלות למיטה. אני מציית, עוצם עיניי ומטביע פניי בכרית שלו, שבחודש האחרון ישן עליה בכל לילה. ריח ראשו בא אל אפי ועמו ציפייה למתיקות, לאיזה אושר טמיר, נעלם ולא נודע. האם עוד עמד? האם התקרב למיטה? והנה היא מיטלטלת וקירות החדר רועדים כשגוף באורך של 194 ס"מ ומשקל תשעים קילוגרמים משתרע עלי ובאיטיות גם מסתער אל קרבי. כאב עצום שמעורב בעונג מחזירני לתחושות שהחלו בחלומות ילדות ורק עתה בגיל חמישים באו. באלוהים, כמה טוב שנבראו הגברים וכמה טוב שזכיתי ליהנות מהענק שביניהם, ומייחל שמצב זה שהוא עליי ובקרבי, יימשך ויימשך ושלא יגיע לו סוף. כשקרב אל הקץ, עוד יותר נצמד, עוד יותר ליטף, עוד יותר החמיא לי כשאמר בקול בס-פעמוני שעלי להתגאות בגופי שהקדשתי לו.
מבלי ששמתי לב, הוא מעת לעת יצא מתוכי לשניות אחדות ושב. ולא הבחנתי שבאותן שניות היה קושר את ידיי ורגליי לכנפי המיטה באותן רצועות עור שקודם לכן הראה לי. רק הרגשתי שבכל עת שחזר נעשה לי יותר טוב, שיותר ויותר אני בבעלותו, שיותר ויותר הוא בתוכי, שיותר ויותר אנו דבוקים. רק לאחר שהתנתק ממני, נסתבר לי שאינני יכול לנוע. אנוכי קשור למיטה ואין באפשרותי להסתלק ממנה.
"למה קשרת אותי?" גרוני מחרחר. הוא לא טרח להשיב, רק חייך. "אני רוצה הסבר", צעקתי.
"לאחר שהראיתי לך את האביזרים, אמרת שאתה רוצה להכיר אותי גם מהצד הזה", טען במבוכה, מביט בי בעיניים פעורות ובוהות, שבאור האדום צבען כבר לא היה כחול.
"לא נכון. שחרר אותי!" כיחשתי לו בעודני צועק. "רציתי רק לראות. לא רציתי שתקשור אותי".
גדעון לא התרשם מדבריי ופניו התעוותו בחיוך רע. נטל את השוט, נופף בו כמתכוון להנחית אותו על גבי ואמר "עכשיו השלב השני. אולי תאהב אותו". לא בחוזקה הלקה בי ולא גרם לצריבות. רק הפחיד. ייתכן ואלמלא הייתי קשור, כל צליפה הייתה לי כלטיפה. אבל במצבי, זו הייתה השפלה מאין כמוה.
"אל תתעמר בי! שחרר אותי!" צעקתי במלוא גרוני. שוב ושוב צעקתי בקולות רמים שנשמעו היטב ברחוב ובבתי השכנים. אך הוא, כנראה בהשפעת ריח פרחי הדודאים, כמו נהנה מצעקותיי.
יבבות הכלבים בישרו את שובם של ההורים והאח. כשדלת הכניסה נפתחה וקולותיהם עברו את הסף, שפתיו דבקו באוזני והוא לחש "שמעו צעקות וסבורים כי בחורה נמצאת אתי. אל תדאג, לא ייכנסו. לפי צהלותיהם ברור לי שאכלו טוב בחתונה. מיד ילכו לישון". פקד עלי שלא אצעק גם אם יכאיב והוסיף, "צעקותיך חיממו אותי. אילו לא הזדרזו לשוב והיית ממשיך לצעוק, היה לי יותר טוב. מבין למה גרמת? תוך זמן קצר שוב עומד לי", ובא אלי בחוזקה והכאיב. לי לא היה טוב. רציתי להימלט ממנו והוא נהנה מניסיונותיי להשתחרר. כל ניסיון העלה את רמת הגירוי שלו. הרגשתי בכך. לכן בא לסיפוקו בחיפזון.
עודני קשור ברצועות והוא יושב לצדי, מלטף ונושק לגבי, דבר שלא קרה לי מעולם. "היכן כואב לך, חבר?" לחש בקולו המרגיע. "עם לשוני אסלק את כאביך". לאחר כמה דקות בהן ליקק את אחוריי, גילה מניין לו המילים הללו. "תמיד שמעתי אותן מפי סבתי, כשהייתי שב ממלחמות הילדים ואני פצוע וזב דם. אימא לא הייתה בבית. הייתה בעבודה, וסבתא מקבלת את פניי. ידה ליטפה בכל מקום דואב ולשונה ליקקה מקומות שמהם ניגר הדם. 'הרוק הוא חומר מחטא', זו אמונה מרוקאית. אימא התריסה כנגדה שלא תנהג כך, שמקומות מדממים תשטוף באלכוהול. אבל היא בשלה. אימא עובדת וסבתא גידלה אותי. וסבתי עם בן-דודי שהיה בן חמש, נהרגו בפיגוע ברחוב בן-יהודה לפני שלוש שנים". סיפורו עצוב וחשתי דמעות מטפטפות על גבי. הכאבים פגו וידעתי כי מוטב לי לסבלו ותמיד להיות אתו. גדעון, שקרא את מחשבותיי, לחש, "נראה שתמיד אוכל להתענג מגופך. מזכיר לי גוף של אישה. כה רך. יש מה לתפוס. יש מה ללקק".
"העלבת אותי", לחשתי בשמחה מהולה בבושה וכולי קורן מאושר. "אני רוצה גוף שרירי כשלך".
"לא!" קינטר במילים נחרצות. "רק משום שגופך רך ועגלגל הצלחתי לעשות אתך אהבה. אילו היה שרירי, לא הייתי מצליח. כך הוא מזכיר לי גוף של אישה, משהו שאני מתגעגע אליו. ולכן הצלחתי".
אחרי שהות מה, כשהיה בטוח שכל בני הבית ישנים, שיחרר אותי מרצועות העור. כשהיינו לבושים, עדיין לא הניח לי להסתלק. "חכה כאן!" פקד. יצא ומיד שב עם בקבוק ברנדי נפוליון צרפתי ושתי כוסיות. מזג מן הנוזל לשתי הכוסיות ואמר "לחיים! עלינו לחגוג את הערב הזה".
ידעתי היטב על מה עליי לחגוג. ובכל זאת שאלתי "על מה עלינו לחגוג?" כי רציתי לשמוע מילים מפורשות שיוצאות מפיו.
"עלינו לחגוג את שהתרחש כאן הערב. האם אינך סובר כך?"
"בטח", הזדרזתי להשיב. חמישים שנות בדידותי תמו ובלבי אמונה בזוגיות נפלאה שמצפה לנו.
משום השעה המאוחרת גדעון החזיר אותי במכוניתו למקום שממנו אסף אותי, שם חנתה מכוניתי. בדרכנו אמר, "תודה חבר. נתת לי את שהייתי זקוק ולא ידעתי עד כמה. היית טוב אלי. כמו אישה פיתית אותי לשכב אתך. ולמרות שאינך אישה מלאת את כל דרישותיי. מקווה שהרגשת שיצאתי מרוצה".
מלותיו הכעיסו אותי. ציפיתי להרבה יותר מסתם גבר מרוצה. ייחלתי שמכאן נהייה זוג אוהבים. סבור הייתי שֶׁכֵּנוּת היא תנאי הכרחי להצלחת זוגיותנו, והחלטתי לידע אותו בחוויותיי. "בתחילה באת אלי, דבר שעוד אף פעם לא קרה לי, ונהניתי. הרגשתי כמתאפס לעוצמות גופך שהפך לחלק ממני, שאינני מסוגל להתנועע, רק לשרוד מתחתיך, נישלט בנפלאות החומר שממנו אתה מורכב. בהמשך התייסרתי. נורא הכאבת לי ורציתי להיחלץ ממך. ומשהגיעו הוריך לא הרשית לי לצעוק מכאבים ואנסת אותי".
למרות האור הקלוש במכונית, הבחנתי כי פניו נפלו. הוא לא ציפה למילים בוטות והשיב "אל תגיד כך. לעולם לא אאנוס לא גבר ולא אישה. אני בטוח שמה שהיה הערב קרה ביזמתך. להומו אחר לא הייתי נענה. התכוונתי לכבד את רצונך כי אתה חבר שלי. בפעם הראשונה לא היה לי קל לגמור. זה לקח לי זמן. לא רציתי לאכזב אותך והתאמצתי (לקשור אותי היה מאמץ?). לקראת הפעם השנייה התגריתי מצעקותיך ולאחר בוא הוריי, כשחדרתי לתוכך, עוד יותר התגריתי מניסיונותיך להשתחרר ממני. להבא, לקראת הפעם השנייה אצליף בך באמת. לא כאילו. אתה תצעק מכאבים, אני אתחמם והנאותינו תגדלנה פי כמה".
כשהתקרבנו למכוניתי הוסיף. "מלכתחילה הצטרכתי להסביר לך כיצד זה פועל אצלי. מתנצל שלא הסברתי לך מראש. לא תיארתי להיכן נגיע. דרושים לי שני שלבים לסקס. בשלב ראשון אני זקוק שיפתו אותי. חברתי תמיד פיתתה אותי. אף פעם לא שכבנו מיזמתי. בשלב שני היא נזקקה שאנהג בה באכזריות. התפרעתי ולשנינו באה ההרפיה. אם לא היינו מגיעים לפעם השנייה, כמו לא עשינו. ולכך שנינו נזקקנו לשליטתי בה, להצלפות, לכאבים שלה, לצעקותיה ולניסיונותיה להשתחרר ממני. רק כך התגרינו ביחד. אתה סיפקת לי את זה. היית נפלא בשני השלבים. לפי תגובותיך, לא מאמין שלא נהנית בשלב השני".
"ברשותך, נחזור לערב הראשון כשנפגשנו בגבעה הצרפתית. למה אז הרבצת לי?" שאלתי.
"לא נהניתי כשמצצת. קצת נהניתי כשגמרתי. השפיכה עוררה אותי להכות בך ומזה התגריתי. ואז הייתי זקוק שתשוב למצוץ לי, אך ברחת. בפעם שנייה הייתי נהנה וגומר מהר. רדפתי אחריך והסתתרת. אמש הבנתי שאיני מוכן לאבד את חברותך, גם אם המציצה השנייה, זו המספקת אותי, לא תצא לי ממך".
ריח של שחר נישא באוויר. מסביב דממה ואני מתקשה לעבור ממכוניתו למכוניתי. מעודד מדבריו האחרונים אזרתי אומץ והצעתי לו "נגור ביחד. בביתי. לא ניפרד ותמיד יהיו לנו שני השלבים ואף יותר".
לא נראתה נפש חיה ברחוב כששאל "ואם אקשור אותך למיטה ובאמת אצליף בך חזק בשוט?"
"לא איכפת לי. עם הזמן אתרגל לכאבים ובטוחני שאוהב אותם. אני רוצה שתכאיב לי", השבתי.
"למה אתה חושב שתתרגל? למה אתה בטוח שתאהב את הכאבים? למה אתה רוצה שאכאיב לך?"
כשדלת מכוניתו פתוחה ופניי צורבות מן הרוח אמצתי את כל כוחות נפשי להסביר לו. "אתה מייצג בשבילי את צה"ל. אתה הוא הרודנות הצבאית והיד הקשה בשטחים. אתה היורה בפלשתינים. אתה מקפח את זכויותיהם ומחסל את מנהיגיהם באמתלא שזה הכרחי לביטחון ישראל. אתה ששמרת על ההתנחלויות, מייצג את אלה הגוזלים אדמות מהפלשתינים. אתה גם מייצג את אויבי השלום בתוככי ישראל, תומך בכיבוש ובכך משחית את החברה הישראלית. נגור ביחד ותשקיע בי את האכזריות שבך. אהבות אכזריות שנעשה מידי לילה תלדנה מלאכים טהורים שיגלשו לפלשתין ויגרשו את רוחות הרשע מהארץ המדוכאה. תקשור את גופי וזה יביא למדינת פלשתין את חירותה. ייסוריי ממלקות שוטך ישחררו את הפלשתינים מייסוריהם. ההשפלות שתנחית עלי בשליטתך, כשתהפוך אותי לעבד, ותזהם את גופי בזרעך, תזקקנה את הפלשתינים ותחזרנה להם את כבודם. למען ישכון השלום בארץ הזאת אנחנו חייבים לחיות ביחד".
לא המתנתי לתשובתו כי חששתי שעלולה להיות שלילית ולא רציתי לשמוע דחייה נאמרת בקולו שכה אהבתי, ונחפזתי למכוניתי. בלילה ההוא כשהכל היה יפה לכאורה, גדעון לא נכנע לשעונו הביולוגי והמתין באתר. "מצטער על מה שקרה הערב, חבר. למען שנינו מוטב שלא נוסיף להיפגש. שנינו מירכתי החברה. לשנינו בעיה למצוא בן/בת זוג. אתה הומו. רק שישה אחוזים מהגברים הם הומואים. קטן הסיכוי שתמצא בן-זוג משורר. אני מתגרה ביחסי אדון-שיפחה. רק חמישה אחוזים מהנשים נהנות מיחסים כאלה. הסיכוי שאמצא בת-זוג משוררת אף הוא קטן. אני מעריך ואוהב אותך. ניסיון הערב לימד שהיינו יכולים ליהנות מזוגיות. אבל אני מצ'ואיסט ולא לטעמי להתגרות מגבר. אתה גבר ואני לא אצליח להשפילך, לשלוט בך, להצליף בך בשוט ולא לעשותך לעבד. לכשתרצה לשלוח לי משיריך תשלח באי-מייל. גם אני אשלח לך את שיריי באי-מייל. אל תחפשני באתר-ההיכרויות כי לעולם כבר לא אהיה שם לענות לך".
