סיפורים

להיות מאוהב.

 

התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה.

עורה הלבן והחלק גרם לי להתרגשות.

הסתכלתי עליה וחשתי את הרצון העז לגעת בה.

וכאשר המגע הגיע, זה היה כל מה שיכולתי לחלום עליו.

 

הם אמרו, שאני לא הבחור החד ביותר בשכונה, שאני רצת מחספס, אבל היא אהבה אותי כמו שאני.

למעשה, היא העדיפה אותי על כל האחרים.

לפניי היא הייתה בקשר סורר מאוד עם מישהו אחר-חד, קר, מתנשא וזה כמעט שבר אותה.

איתי, היא ידעה, זה לא יכול לקרות.

 

בכל פעם שהיא הייתה מרשה לי לגעת בה, עשיתי את זה באטיות, בליטוף , כאילו אני מחליקה מעליה.

עם זאת, אני יכולתי להיות הרבה יותר כוחני איתה. אהבתי מאוד לקרוע בפראות את כל מה שהיה עליה. אבל היא הייתה פשוט מצחקקת, כאילו, הייתי מדגדג אותה.

 

הכי אהבתי לשחק איתה במים יחד.

במים זה היה קסם – הזרם שוטף ממנה את כל העודפים, חושף את הלובן, ואני, עדין,המים ה

הזרמים הצוננים היו מקררים אותי אך מעט, והייץי רק מלטף עורה הלבן של הגוף המלכותי שלה.

הייתי עוצר את זרם המים בין ידיי, אחר כך מנהר אותן ונוגע בעדינות בה, בזמן שהיא מחייכת אלי.

אחר כך היינו הולכים להתייבש יחד.

 

קיוויתי שאהבה שלנו תהיה נצחית, אבל הגורל חשב אחרת - כעבור זמן מה, עורה הפסיק להיות לבן וחלק, הופיעו סימני גיל, והיא התחילה להראות רע. יום אחד היא עזבה אותנו.

מישהי אחרת הגיעה במקומה.

גם היא הייתה עם עור עדין, לא לבן, אלה חום בהיר, שוקולד, גופה, כאילו מגולף בדייקנות מעץ.

הייתה לה גם, שם למטה, גומה קטנה שמשכה אותי מאוד.

התנגדתי ככל יכולתי כי ידעתי שזה מקום אסור.

ובכל זאת, יום אחד לא שמתי לב והתקרבתי יותר מדי אליה.

לא שמתי לב שנעמדתי במקום חלקלק, התחלקתי וגלשתי פנימה.

פתאום הרגשתי משהו מתכופף ושמעתי קול שכאילו משהו נשבר.

הסתכלתי אחורה וראיתי מה זה היה - חלק מגופי.

זו הייתה השפה שלי.

שפת הלהב - החלק שעימו נהגתי לחתוך.

בלי זה, הייתי חסר תועלת, והם זרקו אותי.

לא משנה כמה נתת, כמה פרסת, כמה היית נאמן – אתה חד־פעמי.

 ביושבי בפח האשפה במטבח, ראיתי את קרש החיתוך היפה שלי מתרועעת עם הסכין החדש שהחליף אותי.

אז הבנתי כי החיים זה זבל - אתה יכול לעשות הכל בצורה הטובה ביותר כל הזמן, אבל עם המעידה הראשונה, משליחים אותך לפח.

 

מצד שני, פגשתי בנות אחרות כאן - פרוסת לחם מעופש וכמה חתיכות נייר משומש. עבורן הייתי הבחור השנון ביותר בשכונה, כי הן באמת האמינו שמשונן ושנון, זה בעצם אותו דבר.

כולם סיפרו את אותו סיפור:
הם היו פעם "חיים", "טריים", "חיוניים". ואז, ביום אחד, כבר לא היה בהם צורך.

 

לכן עכשיו, כשלמדתי שיש חיים אחרי המוות, התחלתי לחתוך את פיסת העיתון המקומט, שפשוט נקרעה מהנאתה להיות איתי. אני עדיין מקווה לפגוש את האהבה הראשונה שלי - את קרש החיתוך היפהפייה מטפלון. אבל עד שזה יקרה, אני אעשה את מה שכל גבר במקומי אמור לעשות - ליהנות מכל רגע.

 

אז עכשיו, כשאני כאן עם האחרים, כשלמדתי שיש חיים אחרי המוות, אני לומד לחתוך מחדש – לא ירקות ולא בשר, אלא את האשליה שאנחנו שווים רק כשהאנשים צריכים אותנו.
והלימוד הזה, בניגוד לקרש החיתוך, הוא לא מטפלון – הוא נחרט לתמיד.

 

תגובות