סיפור קצר / 1 /

.

סיפור קצר / 1 / ©רבקה ירון

*

די. אני חייב לצאת מכאן. מנוחה לאוזניים. כמעט עשר בלילה.

מיכאל עזרן, גבר זקן, מעל לשמונים, אולי קרוב לתשעים, יצא מדירתו, מן הבניין,

וצעד עד שהשקט השמיע מעין שריקה ממושכת, חרישית.

ברקע, בלי התראה מוקדמת, עלו קולות מלפני שנים רבות. רבות מדיי. זיכרונות.

אה כן. זיכרונות.

הפתיע אותו – הרגיז אותו – הדמיון שהיה ביניהם לבין הסרטים ותוכניות הטלוויזיה

שהפריעו לו וגרמו ליציאתו החפוזה.

נעצר, שקל מה הלאה, והמשיך.

משהו נצנץ בחשכה.

אקדח. על המדרכה. מיכאל הרים אותו: מסוכן, ילדים בשעות היום –

מחשבות כאלה מצדו –

הרי מזמן-מזמן חדל מלהתחשב בזולת.

ילדים ברחוב, בשעות לילה כאלה – קולותיהם, צחוקם.

פעוט כבן שלוש רץ אליו וצעק בחדווה: אבא-אבא-בוא-תראה-סבא-כאן!!

גבר צעיר בליווי ילד נוסף השיג אותם, גמגם התנצלות ואסף את הפעוט. הזקן הניע

את ראשו לאות זה-בסדר. אחרי שהתרחקו חידש את הליכתו. זיכרונות-

דמעה-

ירייה.

ראיתי-ת'אקדח-הייתי-בטוח-שהוא-התאבד, הצדיק את עצמו הגבר הצעיר מפני

שני השוטרים.

מיכאל עזרן, מבויש, עמד חבוי בכניסת הבניין.

-