כשהכוכבים נכנסו לסוכה/ש. כהן
בערב הראשון של סוכות נדמה היה לרחל שכל העיר לבשה חג.
כבר בשעות אחר הצהריים נשמעו מן הרחוב קולות של ילדים, טריקות קלות של פטישים, קריאות של אבות שביקשו עוד קרש, עוד חבל, עוד ענף של סכך. במרפסות נתלו שרשראות צבעוניות, רימונים מלאכותיים ואשכולות ענבים עשויים נייר.
בחצר בית הכנסת השכונתי הוקמה הסוכה הגדולה של הקהילה.
רחל עמדה בפתח והתבוננה בה.
היא הייתה בת חמישים וארבע, מורה לספרות בבית ספר תיכון, אישה שהתרגלה לחיות חיים מסודרים: עבודה, בית, ספרים, ילדים שכבר גדלו ועזבו את הבית, ושעות ארוכות שבהן הייתה חוזרת מן העבודה ונשארת עם מחשבותיה.
בעלה נפטר ארבע שנים קודם לכן.
מאז לא חיפשה אהבה.
לא מפני שלא האמינה בה.
אלא מפני שהאמינה בה יותר מדי.
היא ידעה שאהבה אמיתית אינה מגיעה עם פרחים ומוזיקה ברקע. היא מגיעה עם זיכרונות, פחדים, הרגלים, פצעים, שתיקות , ובעיקר עם הצורך להסכים להכניס אדם אחר אל המקום שבו התרגלת להיות לבד.
היא נכנסה לסוכה.
על השולחנות כבר הונחו מפות לבנות, צלחות וכוסות יין. מן התקרה השתלשלו קישוטים שהכינו ילדי בית הכנסת: "ושמחת בחגך", "בסוכות תשבו שבעת ימים", ציורים של ירושלים, שבעת המינים ורימונים אדומים.
בקצה הסוכה היה תלוי דף גדול:
האושפיזין.
אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.
לידו הניח מישהו כיסא ריק.
רחל חייכה.
"את הכיסא הזה אני אוהבת במיוחד."
היא הסתובבה.
דוד עמד מאחוריה.
היא הכירה אותו מן השכונה.
בן שישים.
מורה לתנ"ך שפרש לפני כמה שנים.
הם החליפו ביניהם ברכות שלום במשך שנים, אך מעולם לא קיימו שיחה של ממש.
"מדוע?" שאל.
"כי הוא מזכיר לי שתמיד צריך להשאיר מקום למישהו שעוד לא הגיע."
דוד הביט בכיסא.
"או למישהו שכבר הגיע, אבל עוד לא שמנו לב."
רחל הסתכלה עליו.
הוא חייך.
"משפט יפה," אמרה.
"אני מורה לתנ"ך. יש לי היתר להשתמש במשפטים כאלה."
היא צחקה.
וזה היה הרגע הראשון.
לא אהבה.
אפילו לא משיכה.
רק סקרנות.
למחרת בבוקר בית הכנסת היה מלא.
הגברים אחזו בארבעת המינים.
הלולבים הזדקפו מעל הראשים, ההדסים והערבות התנועעו יחד, והאתרוגים הצהובים הבהיקו בין הידיים.
רחל ישבה בעזרת הנשים.
היא לא ראתה את כל המתפללים, אבל ראתה היטב את דוד.
הוא עמד בין הגברים, לבוש חולצה לבנה, מחזיק את ארבעת המינים בידיו.
כאשר בירכו, הוא עצם לרגע את עיניו.
רחל לא ידעה מדוע היא שמה לב דווקא אליו.
אולי מפני שהיה בו משהו שונה באותו רגע.
לא המורה.
לא האיש מהשכונה.
לא האלמן.
פשוט אדם שעומד בתוך מסורת גדולה ממנו.
אחרי התפילה יצאו כולם אל הרחבה.
ילדים התרוצצו עם לולבים.
נשים בירכו זו את זו.
מישהו חילק עוגות דבש.
מישהו אחר הציע קפה.
דוד ניגש אל רחל.
"חג שמח."
"חג שמח."
"ראיתי אותך מסתכלת על ארבעת המינים."
"נכון."
"את מתגעגעת למשהו?"
היא הופתעה.
"מדוע אתה שואל?"
"כי בדרך כלל כשאדם מביט בארבעה מינים הוא לא באמת מסתכל על ארבעה מינים."
"ועל מה הוא מסתכל?"
"על מה שהיה."
רחל שתקה.
אחר כך אמרה:
"על מה שיכול היה להיות."
דוד הביט בה.
"זה כבר יותר קשה."
"מאוד."
באותו ערב ישבו בסוכה.
הייתה סעודת חג.
היין נמזג לכוסות.
החלה הונחה על השולחן.
ילדים קראו את שמות האושפיזין, ומישהו סיפר בדיחה על כך שאברהם אבינו בוודאי היה מתקשה להסתדר עם מטבח מודרני.
אחרי שהאורחים עזבו, נשארו רק רחל ודוד.
בחוץ היה שקט.
מעליהם אפשר היה לראות את השמים דרך הסכך.
"כשהייתי ילדה," אמרה רחל, "אבא שלי היה אומר שבסוכה צריך לראות את הכוכבים."
"גם אבי."
"אתה יודע למה?"
"כי הסוכה מזכירה לנו שאנחנו לא באמת שולטים בכלום."
היא חייכה.
"זה משפט של מורה לתנ"ך."
"ומה היית אומרת?"
"שהכוכבים הם הוכחה לכך שגם כשאין לנו גג אמיתי מעל הראש, עדיין יש לנו שמים."
דוד הביט בה.
"זו תשובה של מורה לספרות."
"כנראה."
הם צחקו.
ואז השתתקו.
השתיקה הפעם לא הייתה מביכה.
היא הייתה נוחה.
דוד מזג לה עוד מעט יין.
"רחל."
"כן?"
"את חושבת שאדם יכול להתאהב בגיל שלנו?"
היא לא ענתה מיד.
"אני חושבת," אמרה לבסוף, "שבגיל שלנו אדם כבר יודע שהמילה 'אהבה' אינה מספיקה."
"למה?"
"כי צריך לדעת גם מה עושים איתה."
דוד הנהן.
"את צודקת."
"וזה מפחיד."
"מה?"
"להתחיל משהו כשכבר יודעים כמה קשה לאבד."
דוד הביט בה.
"אולי דווקא בגלל זה."
בימים הבאים נוצר ביניהם דבר שלא ביקש לעצמו שם.
הם נפגשו בסוכה.
לפעמים דיברו על התנ"ך.
לפעמים על ספרים.
לפעמים על ילדיה.
לפעמים על אשתו המנוחה.
הם לא הסתירו את העבר.
להפך.
העבר ישב איתם בסוכה כמו אורח נוסף.
יום אחד סיפר דוד על אשתו.
"אהבתי אותה מאוד," אמר.
רחל לא נבהלה.
"ואתה עדיין אוהב אותה?"
"כן."
היא הורידה את עיניה.
"זה מפריע לך?"
"לא."
"את בטוחה?"
"כן. כי אני לא חושבת שאהבה חדשה צריכה למחוק אהבה ישנה."
דוד הביט בה זמן רב.
"את יודעת," אמר, "זו הפעם הראשונה שמישהו אומר לי את זה."
"כנראה כי אנשים מפחדים מהעבר."
"ואת?"
"אני מפחדת רק מאנשים שמשקרים לעצמם לגבי העבר."
ביום השישי של החג נערכו ההושענות.
המתפללים הקיפו את הבימה.
ארבעת המינים בידיהם.
הקול עלה וירד:
"הושענא."
רחל עמדה בעזרת הנשים והתבוננה.
דוד היה ביניהם.
היא ראתה אותו מקיף את הבימה, אוחז בלולב ובאתרוג.
פתאום הבינה שהסוכה לא הייתה המקום שבו הם התאהבו.
היא הייתה המקום שבו הם הפסיקו לפחד מן האפשרות להתאהב.
אחרי התפילה חיכה לה ליד השער.
"אני רוצה לשאול אותך משהו."
"מה?"
"כשהחג ייגמר..."
הוא עצר.
"כן?"
"את עדיין תבואי לסוכה?"
היא חייכה.
"הסוכה תתפרק."
"אני יודע."
"ואז?"
"ואז אני רוצה להזמין אותך לקפה."
"זה הכול?"
"לא."
היא חיכתה.
"אני רוצה להזמין אותך לחיים שלי."
רחל לא ענתה.
היא רק התקרבה אליו.
"זה כבר נשמע כמו הצעה רצינית."
"אני רציני."
"גם אני."
בשמיני עצרת כבר לא הייתה הסוכה.
החצר נראתה פתאום גדולה וריקה.
הקישוטים נארזו.
השולחנות נעלמו.
הכיסא הריק של האושפיזין הוחזר למחסן.
רחל עמדה שם עם דוד.
"עצוב," אמרה.
"מה?"
"שהכול נגמר."
דוד הביט במקום שבו עמדה הסוכה.
"לא הכול נגמר."
רחל הסתכלה עליו.
"מה נשאר?"
דוד חייך.
"מה שלקחנו איתנו."
"ומה לקחנו?"
"הכוכבים," אמר. "והאומץ להביט בהם."
רחל חייכה.
"והכיסא הריק?"
"גם הוא."
"למה?"
"כי עכשיו כבר אין צורך להשאיר אותו ריק."
רחל הניחה את ידה בידו.
הם עמדו כך זמן מה.
בלי הבטחות גדולות.
בלי הצהרות.
שני אנשים מבוגרים, שכבר ידעו מהו אובדן, שידעו שהחיים אינם יציבים, ושדווקא משום כך בחרו לא לברוח מן האפשרות של אושר.
הסוכה הייתה ארעית.
החג היה קצר.
הקישוטים הוסרו.
הסכך נזרק.
אבל משהו שנולד ביניהם נשאר.
כי לפעמים צריך רק שבעה ימים כדי להבין דבר שאדם שלם אינו מצליח להבין במשך שנים:
שבית אינו המקום שבו אנחנו מוגנים מפני העולם.
בית הוא המקום שבו אנחנו מעזים לפתוח את הלב,
גם כשהשמיים נראים דרכו.
29.9.26
