כשהנשמה שרה

תמיד הייתה לי שאיפה לכתוב שיר יפה, אבל ממש יפה, כמו השירים האלו, שאף פעם לא סר טעמם. שיר כזה זכיתי לחוות לילה אחד, בחלום. הייתה לי התרוממות רוח אדירה ופתאום השיר התנגן לפני: דו שיח בין אוהבים, כאשר הוא אומר לה דברים יפים והיא, בתורה, מפליגה במילים יפות. שיר כל כך מרגש, שכשקמתי ישר רצתי לנסות לכתוב אותו במחשב. אבל, למרות שעדיין חוויתי את עוצמתו הלא תיאמן של השיר, המילים שיצאו לי נראו כל כך סתמיות.. ואז הבנתי את ההבדל בין העולם הרוחני של הנשמה, שהיא מעבר לקיום הגשמי שלנו, לבין החוויה הארצית. יש המגדירים את זה, כמעבר בין ממדים, כלומר משהו שלא ניתן בכלל לעשות במציאות. כדי להימצא בחוויית ההתעלות הזאת, עליך, קודם כל, לעבור לממד אחר. זהו הממד שמי שחווה NDE כלומר מוות קליני, לא פעם מספר עליו. משהו שאי אפשר בכלל לתאר במילים. ברגע שאתה חוזר למהותך הגשמית, הניסיון עצמו כרוך בוויתור על הממד העליון, זה שאין בו שחור ולבן, זה שהכול בו מושלם. בממד הזה, אתה אפילו לא מודע לעוצמתו. אתה פשוט ישנו שם, בחווייה של הנצח הזה. זאת חוויה אינסופית של התעלות, שאין לה קנה מידה וכשמה כן היא: משהו רוחני, מעל ומעבר לכל אפשרות להגשמה פיזית.תארו לעצמכם את האדם הרגיל, לעומת הנשמה שלו, שהיא חובקת עולם ממש, שולטת והיא חלק מהיקום כולו ומכל מה שישנו או אפשר לדמיין...

מסתבר לפי דברי אנשים שעברו את החוויה של מוות קליני, שכולנו אהובים ומוערכים עד אין קץ, בעולם שמעבר, על מה שאנחנו עוברים בכדור הארץ, שנחשב לעולם הכי קשה מכל העולמות הקיימים.