זה התחיל מהדבר הכי קטן: הודעה מהבוס: "שיחת צוות בזום, 09:00. חובה מצלמה פתוחה." ערן בהה בה, ואז נכנס לאפליקציה 'הכול להשכרה'. פעם הוא השתמש בה רק בשביל להזמין מישהו שיעמוד בתור לדואר במקומו, אחר כך מישהו שיעמוד בתור וגם ימסור בדיקות דם במקומו. הפעם זה היה שונה. הפעם הוא בחר בקטגוריה חדשה שהופיעה רק השבוע: "אני להשכרה."
הממשק היה פשוט: תגדיר את עצמך, תסמן אילו חלקים תרצה להשכיר, ולכמה זמן. ערן סימן: "לעבודה בלבד. שעה גג. מצלמה פתוחה, תגובות מנומסות, חיוך קל."
לחץ אישור.
כעבור שלוש דקות, מישהו שנראה קצת כמוהו, רק יותר מרוכז, יותר מגולח, הופיע בזום במקומו. דיבר, התבדח עם יוסי מהכספים, הציע פתרונות. כולם התרשמו.
ערן הבין שהוא יכול פשוט... להיעלם לשעה. אולי יותר.
ביום למחרת הוא שכר את עצמו ליומיים. זה כלל: עבודה, אימא, ומפגש אקראי עם האקסית בגינה הציבורית.
בערב הוא שכב על הספה וחשב: 'אם אני כבר משכיר את עצמי, למה לא לשפר את החוויה?'
נכנס שוב לאפליקציה וסימן: "הכנסת נימוס יתר", "יכולת לתקן ברזים", "לשלוף בדיחה במקום מבוכה".
לחץ "לשמור עדכונים".
כעבור שבועיים, ערן כבר לא הכיר את עצמו, גם לא ברחוב. פעם ראה את עצמו מציע נישואין לאישה שהוא לא זכר שהכיר. פעם אחרת נתקל במישהו שנראה בדיוק כמוהו, רק גרסת פרימיום.
הוא שאל אותו: "סליחה, אתה ערן"? "הייתי. תלוי בשעה."
כשהתחילו לו כאבים בבטן, ערן שקל לגשת לרופא. אבל מי הולך לרופא אם אפשר לשכור מישהו שיעשה את זה עבורך, ירגיש עבורך, אפילו יחוש כאב במקומך?
הוא שכר. התוספתן הוסר. ערן קיבל קבלה במייל.
ערב אחד, מתוך שקט, התגנבה תחושת ריקנות. לא עצב. לא שמחה. סתם... כלום.
הוא שכר רגש. חבילת "געגוע מתון". זה כלל דמעות פתאומיות, מבט חולמני וחולשה קלה ברגליים. זה עבד. לרגע, הוא הרגיש. לרגע, זה כאב. ואז עבר.
בלילה רצה לחלום. אבל לא זכר איך עושים את זה. אז שכר חלום. בחר באופציית "אקראי, מסוכן".
חלם שהוא עומד באולם מלא אנשים שנראים כמוהו, מדברים כמוהו, צוחקים בלי סיבה. הוא ניגש לבמה ואמר: "אני... אני חושב שאני ערן."
והם ענו: "גם אנחנו."
בבוקר קם וחש זרות מוחלטת כשהביט במכשיר הטלפון שלו. הוא הרגיש שהמכשיר כבר לא שייך לו, אלא להפך, הוא הפך לנספח של המכשיר.
ערן הביט במסך, מהסס. האפליקציה הבהבה באור כחול מזמין, מציעה פתרון אחרון לזרות הזו: "מיזוג תודעה מלא - סנכרון ללא גבולות". הוא זכר כמה קל היה לו כששכר מישהו שיעבוד במקומו, שיאהב במקומו, שיסבול במקומו.
במחשבה חולפת שזהו הצעד המתבקש הבא כדי להפסיק להרגיש רע, או אפילו להרגיש בכלל, הוא הקיש 'אישור'. המכשיר רעד בכף ידו, פולט זמזום אלקטרוני דק ששאב את מבטו פנימה, ואז, בתנועה חלקה ובלתי נמנעת, המיס את גבולות גופו אל תוך העולם הבינארי הקר והמסודר.
עוד לפני שהספיק לתהות לאן נעלם, קפצה על המסך התראה חדשה, קולנית ומדויקת:
"ברוך הבא למרחב הדיגיטלי. מהיום, אתה פטור מהקיום הפיזי. ננשום בשבילך, נתרגש בשבילך, נזכור ימי הולדת בשבילך. אתה חופשי."
ערן הביט סביב.
הגוף שלו לא כאב. הלב לא פעל. המוח היה שקט כמו מסדרון ריק.
לרגע התגעגע לעצמו. ניסה להיזכר איך זה הרגיש להיות ערן, אבל לא זכר את הסיסמה.
במקום זה, נכנס שוב לאפליקציה.
ערן לחץ על "השכר אותי מחדש".
האפליקציה התרסקה.
המסך התחלף ללוגו חדש:
"ברוך הבא ל'קנה אותך מחדש™' - גרסת הפרימיום שלנו. כולל שדרוג מצפון, שדרוג משמעות, ותודעה בסיסית".
ערן לחץ 'אישור'.
קיבל את עצמו בחזרה, אבל עכשיו בתשלום חודשי.
בעידן שלנו, בלחיצת כפתור אפשר לשכור אהבה, כאב, משמעות, טייס, שוטר ואפילו את עצמך כי האינטרנט מציע הכול.
הכול, חוץ מדבר אחד: חיים. אמיתיים. כאלה שלא ניתן לשכור, לבטל, או לדרג בכוכבים.
כי גם אם תשכור מישהו שיבכה בשבילך , גם אם תתכנת מישהו שיאהב במקומך, זה לא אתה.
וברגע שתשכח איך זה הרגיש להיות אתה, לא תמצא את זה, גם לא בגוגל, אפילו לא ב-AI.
