אתמול היה לי יום קשה. שום דבר לא הסתדר, אז נכנסתי במקרה למוזיאון העירוני.
בין חליפות שריון, תכשיטים ישנים וכלי אוכל סדוקים, מצאתי חדר צדדי עם שלט קטן:" דברים לא חשובים". בפנים - אוצר. לצד טלפונים חלודים ומצלמות עם ידית סיבובית, הייתה תצוגה מוזרה: "127 אהבות." בשורה ראשונה - מארק אנטוני וקליאופטרה, עדיין בוערים מתשוקה, כאילו רק אתמול נפרדו. לידם מכתב של נפוליאון לז'וזפין : "אני מתעורר כולי מלא בך."
בהמשך - אהבות חלודות, אהבות נוצצות, אפילו האהבה של בארט סימפסון ושל ג'ירפה לתינוקה. כולן מתפקדות, כולן נדירות.
למה הכניסו אותן לכאן, לחדר הזה, את זה הבנתי בקלות - אלו היו פריטים נדירים שמתאימים רק לאספנים או לסובלים מנוסטלגיה.
אני בעצמי לא ראיתי אהבה אמיתית זה זמן מה. וכאן היא נראתה כל כך חייה ונחמדה. יכול להיות מאוד מעניין לנסות אהבה כזו או אחרת על עצמי. מה יש לי להפסיד?
נסעתי לאיקאה. הגעתי לקומה שתיים וחצי (בלי מעלית, כמובן, כי רק כך איקאה הצליחו לדחוס הכל בחנות אחת קטנה בת שתי קומות).
שם ביקשתי מהמוכרת,"אני מחפש אהבה". הייתי בטוח שהיא תצחק עלי.
"איזו אהבה?" שאלה בשיא רצינות.
"מה יש לכם?" הייתי קצת מופתע כי לא חשבתי שיש מבחר. מה לי ולאהבה, כפי שאמרתי, מזמן לא ראיתי אותה. אולי היום אהבות שונות.
המוכרת ישר התחילה לפרט כמו קטלוג מדבר: "של גבר לאישה, של אישה לאישה, של בעל לחותנת, אפילו אחת נדירה - אהבת חמות לכלה."
"נדיר באמת." נדתי בראשי להערכה.
"מיובא מג'ונגל בברזיל.
יקר.
רוצה משהו יותר זול? יש לנו אהבת כסף, אהבת יהלומים, אהבת עבודה."
"לא, תודה. יש משהו… כללי?"
"כן, 'אהבת אנשים'. קצת גימיק, אבל אוניברסלית."
"תגידי, זה יקר?"
"יקר יותר מאהבת אחרים בלי תמורה, אך יותר זול מחד-אהבה. לא הראיתי לך אותה. אולי אתה רוצה לראות?"
"חד-אהבה? האם את מתכוונת לאהבה עצמית?"
"כן, נסה אותה. היא יכולה להיות מאוד מספקת."
"ל- ל- לא, אני לא חושב. אני אנסה את האהבה של האנשים. היא נשמעת כמתאימה לכל."
"אתה רוצה לארוז אותה, או תיקח לשימוש מיידי?"
"הממם... לשימוש מיידי." החלטתי שמצאתי את מה שחיפשתי.
כנראה שהמוכרת לא שמעה אותי כי בידיים מיומנות היא ארזה הכל בקופסה ורודגה וקשרה בסרט עם קשר פרפר
"אנחנו מקבלים תשלום במזומן או בכרטיס אשראי. ותודה שקנית באיקאה."
"מה זה? את מודה לי על זה שקניתי?"
"כן. אני עכשיו בעצמי עם "אהבת אנשים". לכן אני מודה לך. זה מרגיש נחמד לעשות זאת.
פשוט תנסה בעצמך. תלבש את האהבה קודם, כמובן."
"תודה."
"ובכן, איך אתה מרגיש?"
"את יודעת, באמת הרגשתי נחמד לאומר תודה. איזו מוכרת נחמדה את!"
"גם אתה נחמד. יום טוב."
לפני שיצאתי, שאלתי אם אפשר להחזיר. היא חייכה, "שבוע."
"אחר כך זה כבר מתחיל להשתרש. אם מחזירים אותה, תמיד יחסר בך משהו, גם אם זה לא נראה בעין תמיד נשאר חסר משהו."
יצאתי מהחנות והרגשתי שאני אוהב את כולם. ואז נזכרתי בחברה שלי, שאיימה לעזוב כי "אני לא אוהב אותה". רצתי אליה. רציתי לבדוק אם האהבה החדשה שלי עובדת.
אבל כשהגעתי לדלת, היא כבר חיכתה לי. בידיה שקית צהובה של איקאה. על שפתיה חיוך ובעיניה נצנוץ שובב.
עמדתי מולה, מתנשף, מוכן סוף־סוף להראות לה את האהבה החדשה שלי. היא חייכה והרימה שקית צהובה.
"מה יש לך שם?" שאלתי.
"אהבת כלבים," אמרה. "זה בא עם קולר וצעצוע לעיסה. הרבה יותר משתלם."
נשארתי לעמוד עם האהבה שלי ביד, מבולבל - האם היא קנתה את האהבה הזאת בשבילי? אבל אני לא כלב. ואני שונא צעצועי לעיסה. מוזר, אבל האהבה החדשה שלי דרשה ממני להסכים לכל אהבה שהיא מציעה. ורציתי, כי הפעם הייתי באמת מאוהב.
