פרק שמיני
הבריחה בפועל
החל משעות הצהרים זומנו הקצינים הגרמנים באמתלות שונות לצריפי הייצור. לאחד נמסר לבוא למדוד מעיל שהזמין, לשני מגפיים ועוד - ועוד. האסירים הרגו את הקצינים בזה אחר-זה וטמנו אותם מתחת לערמות בגדים או במקומות מסתור כלשהם.
בשעה ארבע בקירוב, פקד הממונה על הבריחה, על הקאפו הראשי – ששיתף פעולה עם הבורחים – לשרוק במשרוקיתו. תוך דקות אחדות נאספו מרבית השבויים ברחבה שבאזור המטבח הגדול שם היו מכינים את ארוחות האסירים.
בחדר האוכל של הקצינים השתלט הקאפו על הסמל הגרמני האחראי, והוציא אותה מכלל פעולה. הקאפו פקד על העובדים במטבח-הקצינים לרוץ ולהתייצב ברחבה שליד המטבח הגדול. רגינה פתחה במנוסה תוך שהיא מדלגת על הסמל ששכב על הרצפה.
מנהיג הבריחה עמד על אחד הארגזים שבמטבח, ונשא נאום חוצב להבות בפני האסירים ודרבן אותם לנוס על נפשם ולהימלט מהמחנה.
מרבית השבויים הסתערו על השערים, פרצו אותם והחלו להימלט. חלק מהשומרים האוקראינים שניצבו במגדלי השמירה החלו להמטיר אש תופת על הנמלטים והפילו בהם חללים רבים. אחד ממתכנני הבריחה ירה באחד השומרים ובכך אפשר לבורחים רבים להימלט.
רגינה והנייה אף הן היו בין הנמלטים, כאשר בכל אותה עת נמשך הירי של האוקראינים ואליהם הצטרפו חיילים גרמנים שירו לכל עבר. גם מוקשים שנטמנו מחוץ למחנה החלו להתפוצץ וגרמו להרוגים רבים. הנייה ויעקב נסו יחדיו והצליחו להגיע אל היער הסבוך. רגינה רצה אף היא בכל כוחה, אך צרור כדורים שפגע בגופה הפיל אותה אל הקרקע, מטרים אחדים לפני היער. בכוחותיה האחרונים החלה לזחול אל העצים הראשונים, שם התמוטטה ואיבדה את הכרתה.
הערב החל לרדת ואיתו החשיכה. חלק מהבורחים בהם סגן אלכסנדר, הנייה, יעקב וטובי הצורף, הצליחו להגיע עמוק אל תוך היער שם נפגשו עם פרטיזנים אחדים שהיו בסוד הבריחה.
הנייה התחילה לדאוג לאחותה הבכירה, רגינה, ושאלה את יעקב מה אפשר לעשות למענה כדי להצילה. יעקב השיב להנייה, שאין הדברים תלוים בהם ומי שיצליח יצליח, והדבר תלוי בכל אחד בפני עצמו.
"אולי נחזור בחסות החשיכה ונבדוק מה קרה לה?" שאלה הנייה.
"לא!" ענה יעקב. "זה די רחוק ומסוכן. הגרמנים בכל מקום והם בוודאי ייצאו לצוד את כל הבורחים. וככל שנהיה רחוקים, מצבנו יהיה טוב יותר". יעקב הוסיף ואמר: "הדברים יצאו מכלל שליטה ואין דרך חזרה. אם רגינה חיה היא תמצא את דרכה".
הגרמנים שבמחנה יצאו למבצע לכידת האנשים ביער. כל מי שלא היה מת נורה בידיהם. על רגינה דלגו משום שחשבוה למתה. כך -מכל הבורחים - נותרו כמה עשרות בלבד שהצליחו להגיע למקום מבטחים.
חולית סיורי לילה, מאוחרת, של הפרטיזנים בקרבת המחנה, גילו את רגינה הפצועה ונטולת ההכרה. תחילה חשבו גם הם שהיא מתה. אולם אחד מלוחמי הפרטיזנים גילה שרגינה עדיין נושמת. אט-אט ובזהירות נשאו אותה אל מעמקי היער, שם גילו, להפתעתם, שפציעתה הייתה קלה מאוד. רגינה נפצעה בקרסולה ורק סבלה מאיבוד דם.
"אני חושב שכדאי לנוח כאן ולבדוק את מצבה לאשורו". אמר מפקד החוליה. "בחשיכה אין מה לעשות אולי כדאי לקשור לה משהו בקרסול כדי שלא תמשיך לאבד דם, אחרת היא תמות".
"אני לא יודע" ענה חברו. "אני חשב שהיא צריכה רופא, אולי הקליע עדיין בתוך הרגל".
"נו.. באמת". ענה מפקד הסיור. "תמיד חמדת לצון. רופא ?? היכן אתה חושב שאנחנו נמצאים? במרכז מוסקבה או ברלין כאן יש רק עצים וחורף שמתחיל. כאן אין רופאים. כאן יש או מתים או חולים שעוד מעט ימותו".
"אף על פי כן יש לעשות מאמץ להביא מישהו המבין מעט ברפואה", ענה חברו והוסיף "שאם לא כן כל מאמצינו יהיו לשווא".
בין כך ובין-כך רגינה התעוררה מעלפונה והתלוננה על כאבים עזים ברגלה הימנית. אחד מאנשי החוליה הציע לקחתה לחווה הקטנה של זוג הפולנים, יוז'י ופאולינה, ששיתפו פעולה עם המחתרת והפרטיזנים, והאיץ בחבריו לעשות זאת - חרף המרחק הרב ממחנה ההשמדה - בטרם יאיר השחר.
"טוב הדבר". אמר מפקד החוליה "כך נעשה".
לאחר למעלה מ- 3 שעות של הליכה ונשיאה של רגינה, הגיעו לחוותו של יוז'י.
תחילת דצמבר 1943
זה מספר ימים שרגינה חשה שמתחוללים שינויים בהרגשתה הכללית. פעמים הייתה זו בחילה שעברה לאחר שתיית כוס מים, ופעמים שנזקקה להקיא. הרגישה שגופה נוטה להשמנה – דבר שהיה לה מוזר למדיי נוכח כמות-המזון הדלה שהכניסה אל פיה מאז הובאה ע"י הפרטיזנים לחוותם של האיכרים הפולנים יוז'י ואשתו פאולינה.
יוז'י ואשתו טיפלו בה במסירות רבה – משל הייתה בתם שלהם - עד שרגלה הפצועה החלימה כמעט לגמרי. "אל תדאגי" אמר לה יוז'י. "זו פציעה קלה. הכדור רק שרט את הרגל ופגע מעט בעצם הקרסול. את תבריאי לחלוטין, אך אפשר שתהיה לך צליעה קלה לכל החיים. איני רופא, אך לאחר המלחמה נוכל לברר זאת".
בבוקר זה שמעה פאולינה את רגינה משתעלת קשות. תחילה חשבה שהנערה התקררה מעט בשל החורף הקשה, אך לאחר שהדבר חזר מספר פעמים, חשבה לעצמה שיש לברר את העניין ולתת מנוחה גמורה לרגינה שעבדה אתם כתף אל-כתף בניהול החווה – מלאכה לא קלה כלל וכלל.
"מה קרה לך ילדתי?" שאלה פאולינה.
"איני יודעת" ענתה רגינה. והוסיפה "אולי אכלתי משהו לא טוב, אני מרגישה תחושות הקאה שאין להן הסבר".
בחושה הנשי קלטה פאולינה שאולי הנערה בהיריון, אך דחתה מחשבה זו ממוחה, בהתחשב בעובדה שהנערה הגיעה אליהם היישר ממחנה שבויים. מחשבה זו טרדה את מוחה ימים אחדים שבסיומם החליטה להיכנס בעובי הקורה.
יומיים לאחר מכן, עת המשיכה רגינה להרגיש בחילות, ניגשה אליה פאולינה ושאלה באופן ישיר: "תגידי, רגינה, אפשר שהיית עם איש כלשהו במחנה? אני מתכוונת" הוסיפה, "אם קיימת יחסי איש ואישה עם גבר כלשהו?"
"הו לא", ענתה רגינה. "מעולם לא הייתי עם איש". לפתע הכה בה כברק זיכרון האונס של הסמל הנאצי. "אולם...."
"אולם מה?" שאלה פאולינה. "המשיכי יקירתי לומר את אשר התחלת לספר".
"אולי זה לא נחשב" אמרה. והוסיפה "אך הסמל הנאצי שהיה במטבח אנס אותי כשבועיים לפני שנמלטנו מהמחנה".
"אם כן", אמרה פאולינה, "אפשר שאת בהיריון".
"מנין לך לדעת?" שאלה רגינה "הן מעולם לא היית בהיריון?"
כבר ימים אחדים מעת הגיעה של רגינה לחווה, מצאה חן בעיני פאולינה ונתחבבה עליה חיבה יתירה עד שהפכה אותה לאשת סודה וסיפרה לה אף על דברים שבינו לבינה. גם את העובדה שבעלה היה חדל אישים ספרה לה. כך ידעו שתי הנשים כי פאולינה כבר לא תלד, ואף אם רוצה הייתה לנסות דרך כלשהי, הרי עתה כבר אינה ברת-פריון בשל גילה המתקדם.
"נכון שאני לא ילדתי מעולם" ענתה פאולינה. "אך חברותיי סיפרו לי על ההרגשה והסימנים של היריון. רואה אני שסימנים אלה ניכרים בך ואף גופך נתעגל מעט. ברי הדבר שאת בהיריון".
"אין דברייך מוכחים" אמרה רגינה. "ואף אם כדברייך כן-הו, איני רוצה בתינוק זה. הן אביו רוצח יהודים הוא!"
"ואיזו אשמה רוצה את להטיל בפרי בטנך?" שאלה פאולינה. "וכי תלוי הדבר בתינוק שטרם בא לעולם? עצתי לך" הוסיפה פאולינה "שנמתין עוד חודש ימים ונראה מה יעלו הדברים."
"רעיון מתקבל על הדעת" אמרה רגינה ושאלה "ואם יתברר שאכן אני הרה, אולי יהיה מאוחר להפלה?"
"אין בכך כלום". אמרה פאולינה. "לכל היותר תלדי את הילד בעתו. ואם לא תחפצי בו אקח אותו אני להיות לי לבן. אין הוא צריך לשלם על פשעי אביו".
"טוב, בסדר". אמרה רגינה. "בהגיע המועד אחליט על כך".
