פרק שישי -
בפרק הקודם
1, נודע לניר שיש לו אח תאום
והוא מנסה לברר עם אימו את העניין
2. מרגרט וכריסטיאן מבררים "יחסינו לאן"
יום שני, ה- 23 במאי 1977
כריסטיאן נקרא למזכירות האוניברסיטה שם נאמר לו כי עליו לנסוע לביתו ללא דיחוי. "אביך אינו חש בטוב". כך אמרה המזכירה.
ללא שהיות לקח את מעט חפציו, התניע את רכבו, והחל בנסיעה מהירה לכיוון העיירה פארמה שם התגורר עם הוריו באחד מהרבעים היוקרתיים. אמו, רגינה, המתינה בדריכות רבה לבואו של בנה היחיד.
"כריסטיאן!" אמרה רגינה. "אני כל כך דואגת לאביך. הוא נלקח לפני שעות אחדות לבית החולים".
"מה קרה לו?" שאל כריסטיאן. והוסיף "מדוע את כה מודאגת? הן אבא אדם צעיר ובריא למדי?"
"אין זה פשוט כל כך" אמרה. "אבא לקה בליבו. הרופא הצליח, בדוחק רב, לייצב את מצבו".
"אולי ניקח את אבא לביה"ח הגדול בקליבלנד?" שאל כריסטיאן.
"איני יודעת" אמרה רגינה. "צריך להמתין עד שמצבו יאפשר טלטול כה ארוך, וגם זאת בעצת הרופאים".
בבוקר המחרת ה – 24 מאי 1977 נפטר ויטאלי פרימשוב .
כריסטיאן מיהר להודיע על כך למרגרט שהייתה באותה עת באמצע לימודיה.
"מחר אחה"צ" אמר למרגרט. "יתקיים טקס האשכבה בכנסייה המקומית הסמוכה לקולג".
"או, אני מאוד מצטערת". אמרה מרגרט. "אהיה שם כמובן".
קומץ אנשים שכלל את רגינה, כריסטיאן, מרגרט, סגן ראש העיר ואחדים מידידי המשפחה, השתתפו בטקס האשכבה של ויטאלי פרימשוב. לאחר דברים קצרים שנשא הכומר המקומי, הוצב ארונו של ויטאלי על כר הדשא המטופח של בית הקברות הסמוך לכנסייה.
סגן ראש העיר דיבר בשבחו של ויטאלי ואף העלה על-נס את תרומתו ונדיבותו של המנוח. לאחר מכן הוטמן ארונו באדמה והנוכחים עברו בסך ולחצו בחום את ידיהם של רגינה וכריסטיאן.
רגינה הזמינה את המנחמים אל ביתה רחב הידיים, שם הייתה מוכנה מבעוד מועד פינת הסעדה שכללה מעט כריכים מסוגים שונים ושתייה חריפה.
"מדוע אינך טועמת דבר-מה?" שאל כריסטיאן את מרגרט.
"הו, איני רעבה כלל" אמרה. "אך אשמח לקפה".
זמן מה לאחר מכן נתפזרו המנחמים לביתם. רגינה פרשה לחדרה והשאירה את מרגרט וכריסטיאן ביחידות.
לפתע פנתה מרגרט לכריסטיאן ושאלה: "אמרת שאינך יהודי הלא כן?"
"נו.. וודאי" אמר. "הן ראית שאבי נקבר כנוצרי לכל דבר. איני מבין להיכן את מכוונת את דעתך בשאלה זו שכבר חזרה ונשנתה?"
"אם כך.." שאלה. "מה זה הפריט המודבק על הדלת שנראה כמו מזוזה של יהודים?"
"אוהו. זה פשוט מאוד... בעליו הקודמים של הבית היה יהודי, ואמי חשבה שכדאי להשאיר את המזוזה" ענה. והוסיף "אמי אמרה 'מה שטוב ליהודים יכול להועיל גם לנו' ".
"מעניין" אמרה מרגרט. "גם בביתנו יש מזוזה כזו וגם אנו רכשנו את הבית הקטן מדייר יהודי"
"צירוף מקרים מוזר" אמר כריסטיאן.
"כן". אמרה מרגרט. "צרוף מקרים מוזר".
רכבת אל התופת.
פולין - מחנה "יער הינשוף" ה –22 בספטמבר 1943
אל רציף הרכבות הנמצא בשולי מחנה הכפייה וההשמדה, נכנסה רכבת משא רבת-קרונות ובבטנה קרוב ל-1000 יהודים שהובאו – מגטאות שחוסלו - מהמחוזות של לובלין ולבוב שבפולין. בין הנוסעים באותה רכבת היו גם ליאופולד-אריה גרינשפן, רעייתו אידית ושתי בנותיהם - רגינה-צביה והנייה-אסתר.
הרכבת התקדמה אט-אט עד שעצרה מול מחסום הברזל שסימן את תחום המחנה.
תחת עינם הפקוחה של חיילים גרמנים, נגשו שבויים אוקראינים, משתפי פעולה מרצון – שגם הם צוידו בנשק – ופתחו את דלתות הקרונות. שאון רב והמולה קידמו את פני היהודים הרבים שירדו מהרכבת. ממרחק קטן נראה עמוד עשן שחור מיתמר אל-על, ובנשוב הרוח לכיוונה של הרכבת היה ריח עז של בשר חרוך. לעזרת הקשישים, הנשים והילדים באו מספר נערים, שהיו לבושים במדי אסירים, וסייעו בעדם לרדת מהרכבת אל הרציף. אחדים מהנערים נטלו את מזוודותיהם והניחו אותן על עגלות שניצבו בסמוך למקום חניית הרכבת. אסיר כבן 17 אשר נטל את חפציהם של משפחת גרינשפן לחש במהירות באזני האחיות "תתנדבו לכל הצעה". מדי פעם נשמעו יריות של תת-מקלע, אשר זרזו את המתמהמהים לרדת.
לאחר מחצית השעה ניצבו כל הנוסעים מסודרים במספר שורות בטור ארוך לאורך הרציף. ברקע נשמעה מוזיקה מחרישת אוזניים של מרש גרמני שבקעה מרמי-הקול שהוצבו בכל המחנה. מרביתם של היהודים שהגיעו עתה נראו תשושים. אם מחמת הנסיעה בצפיפות ובדוחק בקרונות המשא, אך בעיקר בשל שהייתם בגטאות בלובלין וסביבותיה, שם נאלצו לעבוד בעבודת כפייה תוך הסתפקות במנות מזון דלות, כדי להתישם ולמנוע מהם מחשבות על בריחה.
סגן מפקד המחנה בליווי קצינים וסמלים גרמנים, התייצב אל מול היהודים התשושים והורה להפריד בין הנערים והנערות לבין המבוגרים והילדים.
לאחר שעה קלה נשתרך טור ארוך שמנה כ-900 יהודים – כולל ילדים. טור זה עשה את דרכו אל אגף מס 2 – "אגף ההתפשטות". באגף זה נלקחו גם חפציהם האישים המעטים של היהודים ואף הופשטו מכל בגדיהם. קצינים גרמנים הסתובבו באגף זה ובחרו אנשים – בעיקר צעירים שמצבם הגופני היה טוב – לעבודות כפייה באגף מס 1 הנמצא בכניסה למחנה בסמוך לשער הראשי.
שאר האנשים, ביניהם ההורים של הניה ורגינה, הועברו לאגף מס' 3 המבודד משאר האגפים ונמצא בחלקו הצפוני של המחנה - אגף בו היו תאי הגזים והמשרפות – אגף ההשמדה.
בין הצעירים שנבחרו ע"י הגרמנים לעבודות כפיה, היו גם האחיות רגינה והנייה גרינשפן.
רגינה – הבת הגדולה – שהצהירה שהיא טבחית מעולה, נשלחה לעבודות באגף מגורי הקצינים - עבודות רבות שכללו בין היתר גם עבודות מטבח הכנת אוכל לקצינים וניקיון המטבח. העבודות נמשכו כ 12 שעות ביום ללא הפסקה, פרט לזמן ארוחת הצהריים, אותה אכלה עם יתר האסירים ברחבה הגדולה הסמוכה לצריפי המגורים. כל מעבר מהמגורים אל תחום המנהלה של הגרמנים – שכלל גם את המטבח – נעשה בליווי קאפו שהופקד על כך. תנועה עצמאית ממקום למקום הייתה אסורה לחלוטין.
הנייה – האחות הצעירה – נשלחה לעבוד בצריף המתפרה. צריף זה שימש בעיקרו לפרימת בגדי היהודים שהובאו להשמדה, וחיפוש אחרי חפצים יקרי ערך בתוך הבגדים ואף בבטנות המעילים.
בצריף זה עבדו למעלה מ 30 נערות צעירות שעליהן פיקח קאפו ומגלב בידו. כל ניסיון או חשד לגנוב פריט כלשהו ע"י האסירות, גרר אחריו הצלפות שוט אכזריות ע"י הקאפו. בכניסה לצריף עמד סמל גרמני עם נשק דרוך.
העבודה בצריף זה – כמו ביתר צריפי הייצור והמלאכה – נמשכה כ 12 שעות בכל יום. עובדת שהתמוטטה, אם מחמת אבדן כוחות או מחמת הרעב הכבד, עקב מנות המזון הזעומות שחולקו לאסירים, אחת דינה – שילוח לאגף 3 – אל ההשמדה.
