בפרק הקודם, ניר החל להתאושש מהתרדמת
שבה היה שרוי חודשים רבים
עתה הוחלט לשחררו לביתו בתנאי שיופיע
לבדיקות כל שבועיים
פרק חמישי– גלוי מפתיע.
ירושלים - "בנין כלל" במרכז העיר. מאי 1980.
במשרדיהם של חברת עורכי הדין "ברטונוב - פוגלמן ושות' ", נערכה לפני יומיים קבלת פנים חמה לניר ברטונוב ששב לעבודתו. את משרדו העבירו אל קומת הקרקע כדי להקל עליו את הגישה בכסא הגלגלים עליו ישב מאז שחרורו לפני כחודשיים ומחצה מבית החולים. זרי-פרחים היו פזורים בכל מקום במשרדו. רבים מבעלי העסקים שבסמוך באו לאחל לו חזרה מוצלחת לעבודה.
עתה ישב ניר ליד שולחנו וטיפל בכמה חוזים. אמנם טרם חזר לעבודה מלאה, אך דומה היה לו שהכל הולך למישרין.... עד לאותו הרגע בו נכנסה מזכירתו והודיעה: "מר בירנבאום ממתין לפגישה עמך". ניר שכח שאכן קבע פגישה עם מר בירנבאום, אך חשב שאין זה דבר שלא ניתן לתקנו.
"תאמרי לו שייכנס" אמר ניר למזכירה.
אל משרדו של ניר נכנס אדם בשלהי שנות החמישים שלו והתיישב מולו.
"כן אדוני. במה אני יכול לעזור?" שאל ניר את האיש המבוגר.
עיניו של האיש המבוגר תרו מעט גבוה מעל כתפו של ניר, שם הייתה תלויה תמונה מצהיבה של גבר בשנות העשרים המאוחרות שלו.
לפתע שאל הקשיש: "סליחה אדוני, יש לך קשר כלשהו לאיש שבתמונה?"
"בהחלט". ענה עוה"ד ברטונוב. "האיש בתמונה הוא אבא שלי".
"אתה הבן של יעקב ברטונוב!?" שאל האיש, בפליאה רבה.
"על מה תמיהתך, אדוני?" שאל ניר והוסיף לשאול "האם הכרת את אבי?"
"וודאי שהכרתי אותו", ענה מר בירנבאום. "שרתנו יחד שרות מילואים כמה שנים באותה מחלקה עד שבשנת 1954 הוא נהרג ממש לידי. איזה עולם קטן".
"התוכל, בבקשה, לספר לי כיצד אבי נהרג?" שאל ניר.
"הו, אין לדעת בדיוק כיצד זה קרה" אמר בירנבאום. "היינו במארב ליד הגבול הדרומי ולפתע נפתחה עלינו אש. כבר במטח הראשון אביך נהרג. יש אומרים", הוסיף בירנבאום, "שאביך נהרג מאש כוחותינו אך מעולם לא נודע הדבר".
"תודה. תודה רבה" אמר ניר. והוסיף "ועכשיו לענייננו במה אני יכול לעזור לך אדוני?"
" רק עוד שאלה אחת" אמר האיש. "מה שלום אחיך ?"
"אחי!? איזה אח? על מה אתה מדבר אדוני? מעולם לא היו לי אחים!" אמר ניר ברטונוב.
"טועה אתה, מר ברטונוב" אמר מר בירנבאום. "בפעם האחרונה שנפגשנו במילואים לפני שהוא נהרג, אביך סיפר לי שאשתו הנייה ילדה תאומים זהים!"
ניר שקע בהרהורים, מנסה לאמץ את מוחו, למצוא רמז כלשהו לכך שיש לו אח שלא ידע על קיומו.
מעולם לא שמע את אימו מזכירה, ולו ברמז קל, בשיחותיה עם השכנים או עם בני משפחתו, שיש לו אח. לא ראה שום תצלומים וגם בעת גיוסו לצבא לא זכר אם באו מהצבא לחפש נעדר מהשירות. וממילא ביטל את דבריו של מר בירנבאום, ותלה זאת בגילו המבוגר של האיש, ובמחשבותיו, שאולי בלבל בינו לאדם אחר.
מר בירנבאום קטע את הרהוריו של עורך הדין: "אדוני" אמר מר בירנבאום. "אולי תרצה שאבוא פעם אחרת? רואה אני שהינך טרוד למדי".
"לא. לא". אמר ניר . "אני מבקש את סליחתך. אטפל בעניינך כעת".
"ברצוני לערוך צוואה", אמר בירנבאום, והמשיך, "רעייתי נפטרה לפני זמן מה ואיני רוצה שילדיי יאבקו על רכושי, ומצאתי לנכון שהדבר הטוב הוא לערוך צוואה כך יישמר השלום בתוך משפחתי גם לאחר מותי".
"אכן מעשה נבון ונכון אתה עושה אדוני", אמר ניר, והוציא ממגירתו את הטפסים הנדרשים. "ובכן אדוני". אמר ניר. "אנחנו נמלא יחד את כל הפרטים הדרושים ובעוד יומיים תבוא לכאן ותחתום על הטפסים בנוכחות עדים ובזה נחתום את העניין".
"יהי כן" אמר בירנבאום.
********
ירושלים שכונת "בית הכרם" השעה 1330
הרכב המיוחד להסעת נכים עצר בפתח ביתו החדש של ניר בבית הכרם. היה זה בית צמוד-קרקע שהחברה שכרה עבורו והקל את הגישה אל תוך הבית. נהג המכונית הוריד את המעלון וניר הסיע את כסא הגלגלים על השביל המרוצף המוביל עד פתח הבית. אימו של ניר שצפתה בהגעתו פתחה את הדלת לרווחה ואפשרה את כניסתו של ניר אל פינת האוכל הסמוכה לכניסה.
"שלום אמא" אמר ניר . "שלום ניר". אמרה הנייה, "איך עבר היום? להכין לך משהו לשתות?"
"כן". אמר ניר. "היום עבר מצוין. אשמח לכוס קפה שחור".
תוך דקות פסעה הנייה וכוס קפה מהביל בידה אל שולחנו של ניר.
"אמא!" קרא ניר ללא הכנות מוקדמות. "אמא, יכול להיות שיש לי אח שאיני יודע על קיומו?"
ספל הקפה נשמט מיד של הנייה והתנפץ לרסיסים. על פניה של הנייה ניכרה תדהמה רבה! "מנין לך הרעיון השטותי הזה?" שאלה בקול משתנק.
"אם כך" שאל ניר, "מדוע נבהלת?"
"לא נבהלתי" אמרה "שאלתך הייתה מפתיעה ומוזרה למדי"
"טוב, אמא". אמר ניר. "שבי ותירגעי מעט. נדבר על כך בפעם אחרת".
הנייה התיישבה ליד ניר. לאחר דקות אחדות נראה היה שנרגעה לחלוטין.
"יודע אתה", אמרה הנייה. "אולי כדאי שנדבר על כך כעת. בין כך ובין-כך אצטרך לספר לך את כל העניין. היכן אותה רוצה שאתחיל?" שאלה הנייה את ניר.
"אין זה משנה" אמר ניר. "ובלבד שתפתרי את התעלומה המוזרה הזו" סיים את דבריו.
"ובכן" אמרה הנייה. "הדבר קרה בזמן מלחמת העולם השנייה. הייתי, יחד עם אחותי רגינה (ציביה), במחנה כפייה והשמדה בפולין שם הכרתי את אביך, יעקוב, ז"ל..."
השיחה - בין הנייה לניר - נפסקה לפתע, כאשר המטפלת הגיעה להחזיר את יובל הקטן.
******
מיהו יהודי
אוניברסיטת קליבלנד, אוהיו. אוקטובר, 1976
כריסטיאן הרגיש טפיחה קלה בגבו. ולהפתעתו הייתה זו מרגרט.
"איזו הפתעה!" אמר כריסטיאן. "רק אתמול נפגשנו לא חשבתי שתתגעגעי כה מהר".
"טועה אתה". אמרה. "לא התגעגעתי... טוב... אולי מעט".
"ובכן מה את עושה כאן?" שאל. "אינך צריכה להיות במכללה?"
"לא". אמרה מרגרט. "החלטתי להפסיק ללמוד במכללה".
"ומה תעשי? ומה עם המלגה שקיבלת? הן תעשי צחוק מעצמך גאונה שלי!"
"לא ממש". אמרה.
"כלומר?" שאל.
"כלומר שמהיום בבוקר אני סטודנטית באוניברסיטה 'שלך' וגם לכאן קבלתי מלגה".
"למה לא סיפרת לי!?"
"אה.. שכחתי". אמרה.
"את נקמנית הלא כן!" אמר, כקובע עובדה.
"כן". אמרה. והוסיפה "וגם בעלת זיכרון חזק. זוכר ש'שכחת' להודיע לי שהתקבלת לאוניברסיטה ?..אז גם אני 'שכחתי'".
"טוב. מגיע לי" אמר. "מה את הולכת ללמוד?"
"אני ממשיכה במה שאני אוהבת. כלומר ביולוגיה ורפואה. אני רוצה להמשיך לחקור איזה נושא".
"וכמה זמן יימשך המחקר הזה?"
"חוקרת זה לכל החיים. אבל הלימודים הם לשלוש שנים".
"ומה יהא עלינו ? מתי נוכל להדק את הקשרים ?"
"איני יודעת". ענתה מרגרט. והוסיפה "איני רוצה להתחייב מייד. לבד מזה אני צריכה לטפל גם באחי הקטן, סטנלי, וגם באבי שאינו בקו הבריאות".
"אם כך אינך רוצה בי" אמר. "מדוע שלא תאמרי זאת ישירות?"
"הו, לא", אמרה. "רוצה אני בך מאוד-מאוד, אך אין זו העת המתאימה, ויש עוד עניינים שאני צריכה להבהיר אתך".
"מה למשל?" שאל.
"למשל, האם אתה יהודי?"
"יודעת את שלא", אמר, והוסיף בשאלה: "אני לא מצליח להבין לאן את חותרת ומה משנה לך?"
"מהיכן אני יודעת?" שאלה. "הרי כל מה שאני יודעת הוא שקפטן הקבוצה אמר לך לפני שנתיים 'יהודי מלוכלך' ".
"אולי".. אמר כריסטיאן בחיוך רחב, "אולי אביא לך אישור מההורים שלי שאני גוי גמור. וחוץ מזה" הוסיף, "אם את אוהבת אותי הדת לא צריכה להפריע. ומה רע בכך לו הייתי יהודי?"
"לא אמרתי שזה רע או טוב. אני רוצה לדעת הכול על מי שאני רוצה לקשור אתו את עתידי. טוב. אני צריכה ללכת למעבדה נדבר בערב?"
"בהחלט. נדבר". ענה כריסטיאן.
