פרק שלישי – ניר ברטונוב
ירושלים – שכונת תלפיות. שלהי קיץ 1979
ניר ברטונוב, רגיל היה להתעורר בכל בוקר בשעה 0530., מכין לעצמו כוס קפה שחור ולרעייתו דורין נס-קפה עם חלב. ובדיוק בשעה 0600 היה מסיע את דורין לאזור התעשייה תלפיות שם עבדה כמזכירה בחברה ליבוא מכוניות. לאחר מכן היה ממשיך לבית המשפט לייצג את אחד מלקוחותיו בפני השופטים.
ניר היה שותף זוטר בחברת עורכי דין גדולה וראה ברכה בעמלו. לניר ודורין היו שני ילדים מירב בת ה- 3 ויובל בן שנה.
כך תכנן גם את הבוקר הזה. כלומר לצאת מביתו בשעה שש בטרם תגיע הרכבת.
יובל הקטן התעורר מספר פעמים בלילה, אולי מכאבי אוזניים או כאבי שיניים, דבר שהפריע את שנתם של ניר ודורין.
בבוקר זה קם עייף מהרגיל. לולי נקישותיה הרמות של אימו, הנייה (חנה) ברטונוב, שבאה לשמור על הילדים, ספק אם היו מתעוררים בזמן.
כמדי בוקר. הכין שתייה חמה לו ולאשתו דורין, ומיד יצאו לדרך. בדרך כלל היה "גונב" את פסי הרכבת דקה ומחצה לפני הגעתה של הרכבת למפגש עם הכביש. בבוקר זה נתאחר מעט. בהגיעם אל הפסים נלכדו גלגלי המכונית בין הפסים, ובטרם הספיקו דורין ובעלה לרדת מהרכב, נשמעה שריקת הרכבת שיצאה לפני דקות מהתחנה הראשית.
לניר ודורין לא היה שום סיכוי. הרכבת פגעה באחורי המכונית וגררה אותה עשרות מטרים. הרכב התהפך מספר פעמים ברעש מחריש אוזניים – רעש שנמשך מספר דקות עד שנשתררה דממה מוחלטת. צוותי מד"א שהגיעו למקום, טיפלו בהם טיפול ראשוני והעבירום לבית החולים "הדסה" עין כרם.
שלושה ניתוחים בזה אחר זה, הוציאו את ניר מכלל סכנה, אך לא היה ברור אם אי פעם יעמוד על רגליו. הרופאים שיצאו מחדר הניתוח אמרו: "עשינו את שלנו, עכשיו נשאר להתפלל".
אמו של ניר הייתה מגיעה אחת לכמה ימים לבקרו. אולם ככל שחלף הזמן, החל הייאוש לנקר במחשבתה. ניר היה בנה היחיד.
מנהל המחלקה הכירורגית ריחם על האישה המיוסרת, והחליט לתת לה תקווה כלשהי ואמר לה: "גברתי, דעי לך שהיו מקרים רבים בהם החולים חזרו לאיתנם. צריך סבלנות ואורך רוח".
ירושלים ביה"ח "הדסה" עין כרם.
דצמבר 1979 . שעת בין ערביים.
חלפו מספר חודשים מאז התאונה המחרידה בה נפצע ניר ברטונוב בהתנגשות עם הרכבת. במצב בריאותו לא ניכר כל שיפור, אך גם לא חלה נסיגה. הרופאים החלו לשקול את העברתו למוסד שיקומי, כדי לפנות מקום לחולים במצב קשה יותר.
היה זה אחד מימי חג החנוכה. הנייה שנכחה באותה העת בבית החולים, עם מירב נכדתה, ביקשה להעביר את ניר לחדר האוכל כדי שישמע גם הוא את הברכות של הדלקת נרות חנוכה.
"איני יודע מה הטעם לכך" אמר מנהל המחלקה. "ממילא אין הוא מגיב לשום דבר, ומה תועיל כל הטרחה הכרוכה בהעברתו".
"אף על פי כן אבקש להעבירו לשם" אמרה הנייה והוסיפה, "ניר אהב מאוד את החגים ובמיוחד את חג החנוכה. אם לא יועיל לא יזיק".
"טוב". אמר מנהל המחלקה. "כך נעשה".
חמש דקות לאחר מכן היו בחדר האוכל: ניר – שעדיין היה מחובר למכשירים שונים – אימו, הנייה, בתו מירב - שלא הבינה את ההמולה סביב מיטתו של אביה - וחולים אחדים ובני משפחותיהם.
אחד מהמבקרים הדליק את נרות החנוכה, וכולם פצחו בשיר "מעוז צור ישועתי". אמו של ניר הזילה דמעה.
"סבתא! סבתא!" צרחה לפתע, בהתרגשות רבה, מירב הקטנה - שהחזיקה כל אותה עת את ידו של אביה- "סבתא הוא הזיז את היד!".
"לא יכול להיות!". אמרה הנייה. "אני רוצה לראות בעיניי". אמו של ניר החזיקה בידו ולחשה לתוך אוזנו: "ניר, אם אתה שומע אותי, תן, בבקשה, אות".
הנייה הרגישה לחיצה יד איתנה על ידה. "איפה הרופא?" שאלה, כשסימני התרגשות ניכרים בקולה. "איפה הרופא?" חזרה ושאלה.
(בקטע הבא יש נגיעה קלה לתחום הטלפתי התודעתית רגשית (קריאת מחשבות/שיתוף לא פיזי באירוע שאדם חווה בהיותו מחוסר הכרה, ומנותק מהסביבה הטבעית). דרך אחד ההיבטים : פאראפסיכולוגיה: תחום חקר מיסטיקה המנסה להוכיח תקשורת בין-אישית ממרחק ללא גירוי חושי.)
(אפשר שבאחד הפרקים הבאים, זה שוב יופיע במצב של חזיון לילי).
ללא הכנות מוקדמות, פקח ניר ברטונוב את עיניו, ושאלותיו הראשונות היו: "איפה מרגרט? איפה סטנלי?"
"מי זאת מרגרט?" שאלה אימו. "ומי זה סטנלי?" תמהה מאוד.
"ומי את גברתי?" שאל ניר את האישה שניצבה מולו.
"ניר, בבקשה, תפסיק לחמוד לצון. אני אמך", אמרה האם המודאגת. ניר היה בעל הומור רב, אולם הפעם לא נראה כל חיוך על פניו ודומה שהכול זר לו. גם הרופא הצטרף לשיחה. "נו, מר ברטונוב, תפסיק להדאיג אותנו".
"הנה גם מירב פה", הוסיפה הנייה.
"צר לי" אמר ניר. "איני יודע מי אתם"
הנייה, בצר לה, הוציאה מתיקה את תמונת החתונה שנשאה עמה כל הזמן. "הנה ניר, אתה רואה? כאן אני ואתה ביום החתונה שלך"
"ומי זו היפה שמשמאלך?" שאל. הנייה חשה דאגה רבה ובדעתה עלו מחשבות שבנה איבד את זיכרונו בעקבות התאונה. "זו משמאלי היא דורין- אשתך!"
"יפה למדי "אמר. "והיכן היא כעת?"
"היא...היא" גמגמה הנייה "היא נהרגה בתאונה שהייתה לכם עם הרכבת".
העייפות החלה להשתלט על ניר והוא החל לשקוע שוב אל חוסר ההכרה, נופל אל מעמקי תהומות הנשייה.
******
ירושלים פברואר 1980- ביה"ח "הדסה" עין כרם.
חלפו למעלה מששה חודשים מאז נפצע ניר ברטונוב בתאונה עם הרכבת. זה כמה ימים שהוא פוקח את עיניו ועוצם אותן חליפות. לפני שעות אחדות התעורר לחלוטין מתרדמתו. מולו ישבה הנייה, אמו.
"אמא !" קרא ניר לפתע. "היכן אני? ומה את עושה כאן?"
"תודה לאל! תודה לאל!" קראה אמו של ניר, בהתרגשות רבה. "תודה לאל שחזרת אלינו. הו, כמה שאני שמחה".
"איפה דורין ויובל? איפה מירב?" שאל ניר.
"יובל ומירב נמצאים בבית עם המטפלת". ענתה הנייה והוסיפה "אתה נמצא כאן למעלה מחצי שנה"
"חצי שנה!?" שאל בתמיהה. והמשיך לשאול "אבל דורין, היכן דורין? למה היא לא פה?"
אמו של ניר השפילה את מבטה. לא ידעה מה לענות לו. איך מבשרים לניר שדורין נהרגה בתאונה?" לפתע הבזיק במוחה רעיון: "אתה יודע" אמרה. "אתה יודע שליובל צמחו שיניים ומירב הולכת לפעוטון?
נהדר! נפלא!" אמר ניר. "נראה לי שלא אקבל תשובה על דורין הלא כן? נו. טוב.. הבנתי לבד. מתי אני הולך הביתה?"
הנייה הבינה שניר טרם הכיר בכך שדורין נהרגה, והעדיפה להמתין לשעת כושר לבשר לו זאת.
"איני יודעת" ענתה אמו. "צריך לדבר עם הרופא והוא יחליט".
"אני רוצה לחזור מהר ככל האפשר" אמר ניר. "בבקשה, אמא, תקראי עכשיו לרופא".
"טוב. אקרא לו" אמרה הנייה.
"אני חושב שבתוך ימים אחדים נוכל לשחררו" אמר הרופא. "אולם" הוסיף הרופא "עליו להתייצב לביקורת אחת לשבועיים, כדי שנוכל לעקוב אחר מצבו".
"יהי כן" אמר ניר. "ובלבד שאשתחרר ואשוב לעבודה ולמשפחה".
