אני שונא את האיש הקטן הזה.
הוא יושב, ממש לא בשקט, בראש שלי ומנסה ללמד אותי איך לחיות. כאילו אשתי לא עושה זאת מספיק. גם בדיבור וגם במבטים.
וגם הילדים שמדברים איתי רק לפי הצורך, עושים לי לימודי חובה בנושאים חיוניים ביותר - כמה כסף לתת להם, או מה לא לשאול אותם ולמה הדלת שלהם זה כמו מסך בלתי עביר בשבילי.
אפילו הכלב בנהימות שלו מלמד אותי מתי צריך לצאת אתו ומתי לתת לו אוכל או ליטוף ושתייה. והדגים, אלו לא מדברים איתי בכלל, הם רק מחלקים לי הוראות בעזרת סנפיריהם.
אז למה אני צריך את האיש הקטן הזה שכל הזמן מדבר ומלמד ומבקר כל דבר שאני עושה?
למה? תגידו לי. אולי יהיה לי יותר קל לחיות אתו אם אדע מדוע הוא כזה נודניק.
– "למה אמרת את זה? הרי יכולת לשתוק. זה באמת משנה לך להיות צודק אם במקום לישון הלילה במיטתך תצטרך לחפס מקום לרגליים על ספת הסלון? למה התעקשות הטיפשית הזו להיות 'צודק'?
גברים!'
וכמעט בלי לעצור הוא ממשיך למלמל לי בראש:
– "איזו תועלת בדיוק צמחה לך מזה שהיית צודק היום? אתה אף פעם לא תלמד, נכון?
אני מפסיק להקשיב לו כי יודע מה יגיד:
– "ואל תאמר לה שאתה מצטער. הרי ברור שמה שיקרא אם בכל זאת תגיד, תקבל את תשובתה המוכנה מראש:
"אתה? מצטער? הא! אף פעם זה לא קורה! אתה מעולם לא מצטער, אתה אומר זאת רק כדי להרגיע אותי, אבל אתה לא באמת מתכוון לזה, אפילו שעשית לי כל העוול הזה. הייתי צריכה להקשיב לאימי, שמיד ידעה שאתה לא שווה כלום חוץ מלהעליב. "
– "לא, אתה חייב למצוא דרך אחרת להתנצל. הקול ממשיך לטרטר לי בראש.
– "איזושהי דרך יצירתית. אולי תתנצל בצורה ששום גבר לא חשב עליה,למשל בצורה שאישה הייתה מתנצלת.'
"אבל נשים לא מתנצלות!", אני עונה, "אין סיכוי שאישה תבקש סליחה, כי נשים לא טועות ולכן אין להן סיבה להתנצל. מקסימום הן מוכנות לקבל התנצלות מגבר, אם, כמובן הוא באמת יהיה גבר להודות בטעויותיו"
אני מנסה לחשוב על מתנה שתמתיק את הסליחה המילולית.
'יהלום? לא, עדיין משלם על הקודם, (עבור מה הוא היה ? אה, כן, העזתי להטיל ספק שכדאי לה לנסוע לנופש לבד.)'
'אולי מכונית? כבר שלוש עומדות בחנייה, מזכרות מטעויות קטנות שהחמורה ביניהן על כך שאחרי ששכחתי את יום ההולדת שלי, העזתי גם להתעקש שאני זוכר.
'טוב, אולי שרשרת פנינים?
אבל אז היא תיזכר שלא קניתי לה עגילים מפנינים במיורקה, ויהיה לי גם ריב חדש וגם חשבון בנק ריק.
בסוף אני מרים ידיים. אורז מזוודה, זו שהושלכה מחדר השינה יחד עם הכבוד העצמי שלי ויוצא לכיוון מלון.
בדרך אני עובר ליד חנות פרחים. רעיון ערמומי עובר לי בראש, 'אולי קצת פרחים?' לא ניסיתי את זה מעולם. אבל אגדות עירוניות מספרות שפרחים יכולים לעזור. האם הפתרון נמצא בהם?
אני נכנס.
המוכרת מרימה גבה, "מה עשית הפעם?"
"סתם ויכוח."
"שלוש ליליות יספיקו. אלא אם כן היא כבר גילתה על המאהבת."
אני מביט בה. שתיקה.
היא מתחרפנת, "מה, אין לך? אפילו לא מאהב? אתה גבר בלי תחביבים?!"
בסוף היא דוחפת לי זר ענק: ליליות, ציפורנים, חבצלות, ואפילו חבילות סלרי, ליתר בטחון. ואז דוחפת גם פתק: "סליחה, אני אפס, אבל לפחות יש לי טעם בפרחים."
ומיד היא מוסיפה, "תשאיר את המזוודה כאן, שהיא לא תחשוב שאתה מניח יותר מדי".
אני יוצא מהחנות. האיש הקטן בראש מוחא כפיים וצורח: 'כל הכבוד, עכשיו היא תסלח! או שתדרוש עוד מכונית. מה אכפת, העיקר שנישן הלילה בבית'.
ואני מבין - נישואין זה לא המקום להיות בו צודק.
זה המקום להיות בו חכם.
וצודק זה פשוט אדם לא הכי חכם שלא הספיק לעצור בזמן.
