דני שוב יצא מהפגישה בתחושת חנק. הוא כבר לא סופר כמה פעמים זה קרה לו. התקווה למצוא מישהי להישאר איתה לכל החיים, זו שבתחילה דמתה לעץ ענק ומלא עלים, התכווצה עם כל דייט חדש. העלים נפלו אחד אחד, ועכשיו נדמה שלא נשאר ממנו כמעט כלום.
הוא זכר במיוחד את ההיא עם העקבים. היא לא הייתה גבוהה ממנו באמת, אבל סירבה ללכת יחפה או בנעל שטוחה. וכך מצא את עצמו מביט אליה כל הזמן מלמטה והיא בכלל לא השיבה מבט.
אחרת גרמה לו להרגיש אביה, למרות שהייתה צעירה ממנו בשנתיים בלבד. היא דיברה שעות בטלפון עם חברות, השתמשה בסלנג שהוא לא הבין, כאילו עדיין יושבת על ספסל בית ספר.
הייתה הספורטאית, שבמקום להוביל אותו למיטה גררה אותו לריצות סביב הבית, או במקרה הגרוע, סביב המיטה.
ואיך אפשר לשכוח את הציירת? היא גררה אותו לפריז, וארבעה ימים רצופים בילתה איתו בעשרים ושתיים גלריות. הוא, שחשב שאוהב אמנות, גילה שכנראה מיצה את זה לכל החיים.
הזמרת? מאז שנכנסה לחייו, ביתו הפך לאופרה, גם במקלחת.
ורואת החשבון? היא ספרה כל שקל שהוציא, אפילו כשזה היה עליה.
בהתחלה דני צחק על זה. לכל פגישה קרא "טעות" - עוד סיפור לאוסף. אבל בלילות החלומות החלו לרדוף אותו. שוב ושוב הופיעה שם אישה אחרת, לא סתם יפה, אלא היא. בחלום ידע עליה הכול, אך ברגע שהתעורר פניה התפוגגו, כמו עשן סיגריה ברוח. הוא נשאר רק עם הכמיהה לפגוש אותה במציאות.
יום אחד ירד לים. הרוח הקרירה נגעה בשערו וניקתה את ראשו מריחות העיר וממחשבות עייפות. הוא התבונן במים הכחולים, מנסה לשחזר את דמותה מן החלום. ושוב לא הצליח. ואז נצנוץ חולף משך את עינו.
הוא כמעט המשיך ללכת, אבל משהו עצר אותו. כוח לא מוסבר החזיר אותו לאחור. הוא חפר בחול בידיים, ולבסוף שלף מנורת שמן ישנה, עמומה ושחוקה. הוא שפשף אותה בחולצתו ואז פרץ עשן מתוכה. דני נרתע לאחור, עיניו נקרעו לרווחה כשהעשן קיבל צורת ראש מדבר.
"אני לרשותך, אדוני," אמר הראש.
כעבור דקות אחדות הבין - זה ג’ין, שד עתיק, שהציע לו שלוש משאלות חינם, בלי אותיות קטנות.
דני כמעט לא היסס.
"אני רוצה את הבחורה הכי יפה שיש."
והיא הופיעה. כאילו יצאה מהים, פסעה אליו מחייכת. "כל חיי חיפשתי מישהו כמוך," אמרה. דני התמוגג. הוא חיבק אותה והלך, מתעלם מהג’ין שקרא אחריו: "אבל נשארו לך עוד שתי משאלות-"
שבועיים חלפו. דני חזר לים.
"תשמע," אמר לג’ין, "היא באמת יפה. אפילו מאוד. אבל זה לא מספיק. אני רוצה מישהי שאפשר לדבר איתה, מישהי חכמה. שתבין, שתתווכח, שלא תסכים איתי רק כדי לרצות אותי. נגיד… IQ 130."
חודש עבר. שוב חזר דני. הוא עמד מול הג’ין ועיניו מושפלות.
"הבחורה שנתת לי… היא חכמה מדי. כל הזמן אני מרגיש אשם, כאילו היא ראויה למישהו טוב ממני. אני מפסיד בכל ויכוח, אפילו בשאלה אם עכשיו יום או לילה. אני לא עומד בזה. תעשה אותה פחות חכמה. תשעים. מקסימום."
כעבור חודשיים הופיע שוב. הפעם הג’ין יצא מהמנורה ברוגז.
"תגיד, יש לך בעיה עם חשבון? שלוש משאלות, זה לא ברור?"
אבל דני התעקש: "אני רק רוצה שהיא תדבר פחות."
הג’ין פרץ בצחוק שהרעיד את החול. "נשים שמדברות פחות? זו אגדה! כמו גברים שזוכרים יום נישואין, או כאלה שמביאים פרחים בלי סיבה. זה לא קיים!" הוא ירק על החול, הסתובב ללכת.
"אם ככה, לפחות תשחרר אותי ממנה!" התחנן דני.
הג’ין עצר, מהרהר, ואז הנהן. רגע אחר כך חלפה הבחורה על פני דני ואמרה שמצאה מישהו טוב יותר. דני רק חייך בהקלה.
בדרכו הביתה נכנס לפאב. אכזבתו מהג’ין הובילה אותו לשתות… ג’ין. הוא צחק מהאירוניה. ואז שמע מישהי לידו מזמינה גם היא. הוא הסתובב. ולפתע ראה אותה. הבחורה מהחלומות!
פיו התייבש, שפתיו הרגישו כאילו עשויות פלסטיק. אבל כשהיא חייכה אליו, הפלסטיק נמס והמילים פרצו ממנו. הם דיברו, והוא גילה שהיא גרה בבית לידו. כל הזמן הזה הייתה ממש מתחת לאפו, והוא רק רדף אחרי חזיונות שווא.
עכשיו, סוף סוף, מצא אותה בעצמו, כפי שהיה צריך מהתחלה.
הוא חייך והבין: האושר האמיתי לא בא מבחוץ, לא ממנורות ולא מג’ינים. רק הוא יכול היה למצוא אותו בעצמו, ממש לידו, היה צריך רק לפתוח את עיניו.
ולבו, שכבר ידע יובש וסדקים, התרחב שוב. היא נכנסה אליו בחופשיות, והוא סגר עליו בחוזקה, לא כדי לכלוא אותה, אלא כדי שתהיה חלק ממנו.
