מלחמות וחלומות חלק ה'

מלחמות וחלומות חלק ה'

תקציר מהפרק הקודם:

אברם הוזמן ללשכת קצין

המודיעין של בסיס ח"י חיפה

ולהפתעתו ראה שם את רס"ן יעקב אסייג

שיח לוחמים

יעקב קם ממקומו - עם כל שני-המטר שלו - ניגש אליי וחיבק אותי כזה חיבוק שעצמותיי חישבו להישבר, או שנשברו וטרם החלו הכאבים. נראה היה שיעקב עצמו היה נרגש כל כך עד ששתק דקות ארוכות בטרם הוציא מפיו את המשפט המפורסם שלו : "אברם, מה קורה ספר". כך בשפת מורס אופיינית.

"רגע, רגע, לא כל כך מהר", עניתי. וכאן בא תורי להפציץ את אסייג: "איך ידעת שאני פה?, ואם כן, איך היית בטוח שאגיע? ומה אתה עושה כאן במקום להיות עם הדגים בים?"

"טוב, טוב, תירגע. אספר לך הכול" אמר אסייג.

"העניין פשוט למדיי, אמר אסייג. "אני - כקצין המודיעין – אחראי גם לאישור ביקורים של קבוצות דוגמת זו שלכם. לאחר שעיינתי ברשימת המוזמנים ראיתי את שמך. לא הייתי בטוח שזה אתה מכיוון שאמרת שאתה משתחרר והולך ללמוד , לא זוכר מה, התקשרתי ליחידה שלך ובדקתי את כל הפרטים,והסתבר לי שזה אתה. באשר לשאלה השנייה, התקשרתי היום למפקד היחידה שלך כדי 'לדבר' אתך, והוא אמר שיצאת לסיור בחיפה - קצין מודיעין או לא ? הה?".

"יפה יפה" אמרתי. "אם אתה כזה טוב, אולי תספר משהו על איצקוביץ ? הה ? נו ?".

"אתה יודע משהו על איצקוביץ?" שאל בסקרנות. "כן אני יודע", עניתי. "אבל אספר לך אחר כך"

"אח..", נאנח אסייג. "הייתי מוכן להחליף את הדרגות והמדים. וגם את הכרישים בים. תמורת עוד שבוע איתך ועם איצקו אצל 'כרמלה העקומה' בבן יהודה"

"גם אני מוכן" אמרתי לאסייג. והוספתי, "הייתי מוריד את החולצה עם הדרגות עכשיו, תמורת עוגת 'סברינה' ונס הפוך".

"אתה יכול להוריד את החולצה כבר עכשיו" אמר אסייג.

"וכל כך למה?"

"תכף תראה" ענה. יעקב לחץ על כפתור האינטרקום ואמר: "רינה תביאי את זה עכשיו!".

הדלת נפתחה ובפתח עמדה נערה בת 12 או 13 לכל היותר. הנערה הייתה כל כך יפה שנשימתי נעתקה ממקומה. עיניה היו בצבע הים הסמוך למשרד, שערה בצבע הזהב וגבוהה מעט לגילה.

דמיונה - לאחת הנערות שהכרתי בילדותי בירושלים - היה מדהים.

בידה החזיקה מגש ועליו עוגת "סברינה" - עוגה כה גדולה - שיכולה הייתה להספיק לעשרה סועדים. על העוגה היה נר דלוק. הילדה אמרה בהתרגשות: "מזל טוב ליום ההולדת, אברם" והלכה כלעומת שבאה.

"תגיד רס"ן אסייג", אמרתי, מנסה להסתיר את התרגשותי הרבה, "נגמר לכם התקציב בחיל הים?"

"ואיך הגעת, בדיוק, למסקנה הזו, מר שרלוק הולמס?" שאל אסייג.

"כי ראיתי שאתם מגייסים ילדות לחיל" אמרתי.

"אוי, כמה שאני אידיוט". אמר אסייג, וצרח לאינטרקום "תשלחו את רינה חזרה אליי!"

"היא נסעה כבר", נשמע קול מהעבר השני. "הנהג לקח אותה הביתה כפי שביקשת"

"זה שאתה אידיוט", אמרתי. "אינו חדש. אבל מה זה שייך עכשיו?"

"אתה יודע מי זו הילדה הזו?" שאל.

"וודאי שאני יודע" עניתי. "זאת הבת שלך מאליזבט הבלונדינית", אמרתי כקובע עובדה שאין עליה עוררין.

עכשיו היה תורו של אסייג להיות מופתע. "וכל זאת מנין לך ? ומהיכן אתה מכיר את אליזבט?"

"תגיד אסייג", אמרתי לו, "אתה בטוח שאתה באמת בשייטת ? איך בדיוק גייסו אותך אם אתה לא יודע אחד ועוד אחד?"

"כלומר?" שאל.

"אתה זוכר" אמרתי, "שביום שני ורביעי היית הולך ל'תחכמוני' ?"

"בטח שאני זוכר". אמר והוסיף, "ואתה ואיצקו הייתם הולכים לקולנוע סמדר".

"נו.. יפה מאוד שאתה זוכר". אמרתי "אז דע לך שבמשך שנתיים יצאתי עם אליזבט לקולנוע 'סמדר' ואיצקו היה רק כיסוי בגלל הפחד שלי מאח שלה"

"אז למה לא התחתנת אתה" שאל אסייג.

"תגיד אתה השתגעת?", אמרתי. "הלא היא הייתה נוצרייה. או שהייתי מתנצר והיו תולים אותי במאה שערים ליד חנות הדגים, או שהיא הייתה מתגיירת ותולים אותה במנזר סנט ג'וזף, אל תגיד שאתה לא ידעת את כל זה במשך שנתיים".

"כן ידעתי הכל" ענה. "רק לא רציתי להכעיס אותך".

"ואיך התחברתם אתה ואליזבט הבלונדינית?" שאלתי.

פניו השחומות של אסייג האדימו מעט, הוא זע באי נוחות על כסאו, ודומה שהוטרד מהשאלה הבלתי צפויה. "נו..?", דחקתי בו. "אתה מחכה לאליהו הנביא שיפתור קושיות ובעיות ? ספר, ספר!. אין זה נוגע לי כלל, רק יצר הסקרנות גבר בי".

"טוב" אמר אסייג. "אתה זוכר את השבת באוגוסט 70 שנפגשנו לפני שחרורך, ואמרת שאתה הולך ללמוד?"

"בטח שאני זוכר" עניתי. "היית לבוש כמו אלביס עם החולצה הוורודה כמו של בנות וחשבתי בלב שאולי אתה 'עקום'. כי לא ראיתי אותך אף פעם עם בנות וחשבתי שאתה כמו זה שהיה מרכיב בנים מאחורה על האופנוע. איך אפשר לשכוח דבר כזה?".

"תראה אברם", אמר אסייג. "הזמן בורח לנו. כבר צהריים ותיכף החבר'ה שלך יתחילו לחפש אותך. מה דעתך שניפגש בערב נאכל משהו ב'הדר כרמל' ואספר לך את כל הסיפור?. אתה תשתגע לגמרי. זה סיפור מהסרטים שמספרים רק על כוס יין וארוחה טובה". סיים אסייג את דבריו, בתרגיל התחמקות שלא היה מבייש את ג'יימס בונד מהסרט 'אתה חי רק פעמיים'

"אשמח מאוד ללכת אתך לארוחת ערב", אמרתי. "אבל איך אחזור הביתה. הרי באנו באוטובוס בצורה מרוכזת?", שאלתי. והוספתי . "עוד משהו, הפעם אתה מזמין!"

"מאה אחוז" אמר אסייג. "אני משלם וגם אחזיר אותך עד גדרה. סגרנו?"

"סגרנו. ועוד איך סגרנו" אבל לגן יבנה לא לגדרה . קמ"ן עלאק. אמרתי. והוספתי "איפה נפגשים בדיוק?"

"תחכה לי בכניסה של "הכרמלית" בהדר בשעה 7 בערב". אמר הצפרדע, סליחה ג'ימס בונד.

הצטרפתי לחבר'ה מהבסיס שלי, והספקתי - בדקה ה-90 לארוחת צהריים.

איש לא ראה איש לא שמע, איש לא שאל היכן הייתי. וכך יצאנו לביקור באחת הצוללות.

צוללת....דבר מצחיק. זה נראה כמו מיכל דלק נתיק של מטוס קרב. בפנים הכול צפוף החיילים ישנים בשיטת המיטה החמה, ואין מקום להכניס סיכת ראש של כיפה. חשבתי על המגורים שלי בבסיס, שומו שמיים! איך אפשר לחיות כאן ולפעמים עשרה ימים ברציפות לראות ברבוניות ובורי ואולי איזו סירנת-ים? .

כל הכבוד לחיל הים. וללוחמים על העבודה הנהדרת שהם עושים. חיל קטן אבל ממזרי ואיכותי.

לקראת יציאתנו חזרה לבסיס, הודעתי למפקד הסיור שאני נשאר בחיפה לבקר איזה דוד.

"להודיע משהו לרעייתך?" שאל. "לא. אין צורך" עניתי. "אני כבר אודיע לה תודה!"

טיילתי מעט בעיר התחתית, ומאוחר יותר עליתי לקו 22 עד להדר כרמל – "גן האם"

אסייג – לבוש בבגדי אזרח - כבר המתין בכניסה ל"כרמלית" ויחד צעדנו לכיוון אחת המסעדות הקטנות.

אף פעם לא אהבתי לצעוד ליד אסייג. פער הגבהים בנינו – למעלה מ 30 ס"מ – נטעו בי את הרושם שהוא

הלולב ואני ההדס ב"ארבעת המינים" של סוכות. מצד שני הייתי מוגן מפני כל סכנות ומרעין בישין המתרגשין ובאים לעולם.

המשך יבוא