קטע אחרון

היא כבר לא פוגעת,

כבר לא מפריעה,

לא מקלקלת.

וכשאני כותב עליה -

הזיכרון כבר לא שורף.

הוא רק נוכח

אי־שם מאחור.

ואני גולם במעגל

שנשאר בו משהו

שלא נסגר.

קטעים מפרוזה:

עברו כמעט שישים שנה מאז החברה הראשונה שלי. אז לא קראנו לזה “אהבה גדולה”, אבל הלב התטלטל. היא הייתה הראשונה שסיפרתי לה באמת- לא סיפורים מרשימים, רק מה שלא העזתי לומר לאף אחד אחר.

...

שמעתי שבחרה בדרך בודהיסטית, נדרה נדרי נזירות. אמרו שהחיים הקשים דחפו אותה לשם.
גלימה כתומה, ראש מגולח, חיים אחרים לגמרי.

...

יש קשרים שנשארים רק בזיכרון- ולשם, אולי, הם שייכים.
והזיכרון… הוא לא ממהר להיעלם. לפעמים חוזר אליי המבט שלה, החיוך שצרוב בי, התחושה כאילו ראתה בי משהו שאני עצמי עוד לא ידעתי שהוא קיים. זה לא געגוע דרמטי- אלא געגוע לעבר שלא יחזור.