אקמול, אופטלגין,

את תוהה אם לא בא לנו לקחת תרופה פלאית ולהתעורר בעוד עשרים שנה כאשר הכול יהיה מאחורינו. תודה רבה לך רבקה היקרה, לילה טוב ושקט. 

.

דני, ידיד יקר, תודה רבה-גדולה לך על קריאה

+ תגובה ראשונה!

לילה טוב ושקט וסופ"ש רגוע ומיטיב. <לב>

רבקה

---

השיר משקף תחושה שמוכרת מאוד גם היום – עייפות נפשית מול מציאות קשה של מלחמות, חדשות מדאיגות וחוסר ודאות. אי - אפשר באמת “לקחת כדור” שירדים את המציאות. לפעמים עצם הכאב והדאגה הם ביטוי של נאמנות ואכפתיות לחברה ולמדינה. להרגיש, לכאוב ולהישאר מעורבים – זו גם צורה של אחריות ותקווה לעתיד טוב יותר.

תודה רבקה יקרה על שיר אקטואלי ועוצמתי.

לילה טוב ושקט ושנשמע בשורות טובות.

שמוליק

בארגנטינה המהפכות, כאן המלחמות. לעזאזל , אפשר לחטוף כאב ראש. הלוואי ואופטלגין היה הפתרון הזה. כדור אחד ואופס... הכול נעלם ולא היה. 

רבקתי היקרה, רבקתי האהובה, צר לי לאכזב אותך.

גם אם תתעוררי בעוד עשרים שנה, תגלי כאן -

מלחמה חדשה...

זה מתוך ניסיון אישי. אני כאן 86 שנים, ואף פעם לא היה

רצף של הרבה שנים בלי מלחמה.

אז בארגנטינה היו מהפכות, באת לכאן וגילית

שכאן יש מלחמות ואין, 

אין כדור שיכול להעביר אותך מעבר להן בלי כאב.

אז לא אופטלגין ולא אקמול יעזרו וגם לא כדור  שינה -

כי כשתעבור השפעת הכדור תגלי ש...

יש כאן מלחמה.

הכאב כסימפטום השיר נפתח בתרופות יומיומיות (אקמול, אופטלגין) לכאב ראש, אך מהר מאוד מתברר שהכאב עמוק יותר – זהו כאב של מלחמות ומהפכות.

השוואה בין "כאן" ל"שם" את משווה בין ישראל ("כאן מלחמות") לארגנטינה ("שם מהפכות"), ומנסה להבין איפה קשה יותר, תוך שאת מבטלת את דברייך בביטוי "מ'ני מקשקשת".

הפיתוי לברוח השיר מבטא משאלה עמוקה ומוכרת: ליטול "כדור שינה פלאי", לדלג על הסבל ולהתעורר בעוד עשרים שנה כשהכול כבר מאחורינו.

נאמנות לכאב בסיום אתמבינה שהבריחה אינה פתרון. את קוראת לבחירה להישאר ולהרגיש את הכאב בשם ה**"נאמנות"** – נאמנות למקום, לזמן ולמציאות, גם כשהיא דורשת סבל.

השיר נע בין היומיומי (תרופות) לנשגב (נאמנות למולדת), ומדגיש את המאבק הפנימי של מי שחי במציאות הישראלית המתוחה.
תודה ולימים יפים שיבואו עלינו ועל כל עם ישראל - שבטובה