מי יגהץ ג'ינס

אשתי והילדים נסעו לאילת. אני נשארתי מאחור - עבודה, פגישות, תירוצים. הבית פתאום דומם, ואני יושב מול התמונה שלהם בשידה. אילנה מחייכת בתמונה, אבל בראש שלי החיוך הזה מתעקם. 'אולי היא בכלל לא על הבר עם בירה, אולי היא בחדר… עם מישהו אחר'.

אני מחייג. תפוס. הלב קופץ. 'חסמה אותי. השאירה קו פתוח. שלא אציק לה'. אני כבר מדמיין שיחה עם עורך דין: "שלום, יש לי חשד…". ואז הטלפון מצלצל. אילנה.

"יקירי, מה שלומך? הילדים רוצים להגיד לך משהו."
'היא לא נשמעת כמו מישהי שנתפסה במיטה. אולי אני סתם...'

"אבא, תקליט לי תוכניות," מבקש הבן.

"מיכאל תגיד, אין לך טלוויזיה שם?"

"ברור שיש, אבל אין לי זמן לזה. ואבא, דינה גם רוצה לדבר איתך.”

הבת, בקול מתוק, "אבא, תמצא את הג'ינס שלי בסל הכביסה, תגהץ ותביא איתך."

המילים שלה נשארות תלויים באוויר. אני? לגהץ?

אני מתחיל במסע חיפושים. בסלון אני מתכופף מתחת לשולחן, מציץ מאחורי הטלוויזיה, אפילו שולח יד אל תוך הנברשת. 'מי יודע, אולי שם'. בחדר השינה אני מוצא מתחת למיטה גרביים, עקב שבור, כריך חצי אכול - סל אין. אני מזדקף, מתנשף. 'מה, אילנה ארזה גם את הסל?'

ואז, במרפסת, מתגלה מכונת כביסה. אני נעמד מולה כמו מגלה יבשת חדשה. לידה גליל פלסטיק ענק. בעיטה אחת - והגליל מתהפך, שוצף מתוכו נהר של חולצות, מגבות, גרביים… ובסוף - לא אחד, לא שניים - חמישה זוגות ג'ינסו כולם במידה אחת 'נו, ולאיזה  מהם היא התכוונה? לו, לפחות היוב מידות שונות...' אבל אני מבין שזה לא לא היה משנה כי בכל מקרה אין לי מושג מה מידתה של דינה.

אני מרים אותם. ומחליט: 'טוב, אגהץ את כולם'.

אני מחפש מגהץ. זיכרון ישן עולה - חברה מהאוניברסיטה, מגהצת במרץאת בגדיי ואני מתבונן בה באהבה. המגהץ שמצאתי לא דומה לאותו כלי קדום. זה קטן, מכוסה פלסטיק, עלוב. אני מכניס תקע לשקע בעיניים עצומות. הבית לא מתפוצץ אם כך הכנסתינכון: פלס לפלוס ומינוס למינוס. מצויןמתברר שאני עוד זוכר משהו בחשמל.

קרש הגיהוץ מחכה בפינה. אני מושך והוא בורח דרך החלון. צרחת חתול, פיצוי לשכנה עבור וטרינר למיצי שלה , חוזר עם הקרש. הפעם אני קושר אותו למחשב שלא ישתולל שוב.

אני מניח ג'ינס ראשון. המגהץ מחליק הלוך ושוב - שום שינוי. לוחץ חזק יותר - הקמטים מתעקשים. אני מתיישב עליו - הקרש, המחשב והשולחן צונחים איתי ברעש נפץ.

אני קם, אוחז במגהץ. היד כבר מתוחה לזריקה דרך החלון 'עכשיו תעוף, חתיכת ברזל מקומטת! ' אבל הוא סגור ואני נעצר ברגע האחרון.

המגהץ קר. לא חם בכלל. מבט חטוף מגלה כפתור קטן. אה, ככה מפעילים אותו. למה לא כתבו בענק? מה, שאני אשים משקפיים בשביל זה?

אני נשען לאחור, מביט בערימת הג'ינסים שעדיין מחכים. 'כמה שעות ייקח לי? יום? שבוע?' המחשבה לבדה גורמת לי להרים טלפון. ניקוי יבש. שיעשו הם את העבודה.

אני פותח בירה, מתיישב בכורסה, נושם עמוק. כן, אולי לא גיהצתי ג'ינס, אבל לפחות הוכחתי משהו: אני יכול. פשוט לא חייב.