חלום בהמתנה

תמיד אמרו לי שאני חי בעננים.
כילד התרגשתי מכל דבר שעומד להגיע: יומולדת, חופשה משפחתית, אפילו מבחן חשוב בבית הספר. בזמן שכולם למדו, אני כבר דמיינתי איך אני מקבל מאה ומחייך למצלמה דמיונית.

בצבא, בזמן שכולם ספרו ימים לשחרור, אני כבר תכננתי לפרטי פרטים את הטיול הגדול, מה אראה, את מי אפגוש, ואיזה סיפורים אספר כשאחזור. והאמת, מאוד נהניתי מהטיול הדמיוני שבניתי לי בראש, אבל עדיין ציפיתי בחוסר סבלנות למימוש החלום כי הייתי בטוח שיהיה עוד יותר מעניין מאשר דמיינתי.

ואז, כשהטיול באמת קרה… כל מה שראיתי היו ארבעה קירות ומאוורר חורק, אחרי קלקול קיבה ביום השני.

שם הבנתי משהו:
החלק הכי טוב בכל דבר הוא לפעמים לפני שהוא קורה, בתכנונים לפני המימוש, הכול מושלם, בלי תקלות, בלי עיכובים, בלי אכזבות -הנאה טהורה.
אבל כשהרגע מגיע, המציאות לוחשת:
"מה, זה הכול? ובשביל זה חסכתי שקל לשקל, התפשרתי על כל כך הרבה, ויתרתי על כל מה שאני אוהב, סבלתי שעות נוספות, ואפילו דחיתי חופשה אמיתית? למה לא להסתפק רק בתכנון?"

אז פיתחתי שיטה: להזמין ולבטל. להציע  ולחזור בי. לתכנן ולא לבצע.
כך נמנעתי מאכזבות… וגם מזיכרונות. לא התחתנתי כי התרגשות לפני הספיקה לי, ל עבדתי בעבודת חיי כי החשיבה על מה שיהיה הספיקה לי.

ובינתיים, העולם בחוץ לא עזר.
בזמננו, כולם אומרים: "תדמיין, תאמין, תעשה ויזואליזציה".
ספרים וקורסים מבטיחים שדי בלהרגיש את החלום והוא יתגשם.
אבל זה שקר גדול.
לדמיין - זה לא לעשות.
לקוות - זה לא לפעול.
כל תעשיית החלומות הזו הפכה את העצלנות ללגיטימית, ושכנעה אנשים שאפשר להשיג הכול בלי לזוז מהספה.

לאנשים מאמינים יש את הביטוי "בעזרת השם," אבל שוכחים שהשם יעזור, לא יעשה במקומנו.

והשנים עברו.
עד שבוקר אחד הבנתי את המחיר האמיתי:
כשמזדקנים, מה שנשאר לנו זה הזיכרונות.
מה שעשינו, מה שחווינו, מה שהעזנו.
ומי שחי רק בציפיות מגלה שאין לו מה לזכור.
הוא חלם כל חייו, אבל לא יצר כלום.

וכשאלך מכאן, לא יישאר ממני הרבה.
לא תמונה, לא סיפור, לא רגע שיחזיר מישהו אלי.
רק קליפה יפה של חלום  שהמתין כל חייו, ולא התחיל אף פעם.

ואל תטעו, זה יכול לקרות גם לכם.
אם תמשיכו רק לחלום, תגיע יום אחד לסוף הדרך ותבינו שכל מה שהיה לכם, זה רק חלום, ושום חיים.
אז קומו. תתחילו בקטן. תעשו לפחות משהו.
כי אחרת, גם אתם תהיו רק חלום… בהמתנה.