שלוש נשיקות

בערב ההוא, טוביה עמד מולי בחדר הסלון. הוא היה מהוסס, כמעט מתנצל.
"חשבתי... אולי הגיע הזמן שאחליף שם," מלמל.
הבטתי בו. הוא היה בן עשרים ושלוש, אבל בתוך העיניים שלו עדיין נמצא הילד שהרמתי פעם אל הכתפיים, שפחד מהרעמים ונרדם לי בידיים.

"שם זה רק תווית," עניתי. "אתה יודע, נישקתי אלפי פעמים. נשיקות של אהבה, של פחד, של שמחה, של פרידה."

הוא חייך חיוך חצי עצוב, חצי מתגרה.
"נו, סבתא, עוד פעם את עם הנשיקות שלך?"

אבל אני לא נבהלתי. המשכתי, בקול שקט, כזה שלא צריך שיסכימו איתו, רק שיקשיבו לו.

"אני זוכרת שתיים במיוחד. אחת הייתה כשנישקתי את אבא שלי, כששכב על עגלה מכוסה בבד לבן עם פסים שחורים. זו הייתה נשיקה מאוד עצובה. ידעתי שהיא האחרונה.
והשנייה..."

עצרתי לרגע. הוא הביט בי, פתאום דרוך.

"השנייה הייתה כשנתנו לי אותך בפעם הראשונה, עטוף בבד כחול, כל כך קטן שלא האמנתי שיש לך לב בגודל כזה קטן שיכול לפעום. נשקתי אותך במצח, בזהירות, כמו שמנשקים ברכה."

הוא לא אמר כלום. רק התיישב לידי, ולרגע לא היה הבדל בין הילד לבין הגבר.

"טוביה זה אולי שם ישן,שם של אבא שלי," אמרתי. "אבל הוא נולד מתוך נשיקה. אז אם תחליף אותו, לא אגיד כלום.
רק תזכור - לי כבר נגמרו הנשיקות."

הוא החזיק את ידי.

"סבתא," הוא לחש, "אפשר עוד אחת?"

והפעם, הייתה זו הנשיקה השלישית שזכרתי.