על העיוורון - תמר (שם בדוי)

על העיוורון – תמר,

סיפור קצרצר אמיתי, דמויות בדויות.
 

אחת לחודש במחצית החודש העברי, עם חשיכה, יוצאת הייתה מביתה ומביטה אל השמיים, מחפשת את הירח המלא, וקוראת בקול  משפט מתוך הפיוט  "עוקד והנעקד" הנאמר בראש השנה לפני התקיעות – *אל נא יהי עולם בלא ירח* - , אולם בשנים האחרונות לא הצליחה לראות את הירח – תמר הייתה עיוורת.
 

מוקדם יותר- הזמן שנת 2010, כתה ה' בי"ס יסודי.
 

נתבקשתי ע"י מנהל ביה"ס היסודי לשמש כמחליף (פעמיים בשבוע) למורה לתנ"ך שיצאה לחופשת לידה. (זאת לדעת – אין לי תעודת הוראה, ולכן השיעורים היו ברמה של שיחות כלליות, על גיבורי התנ"ך וכל כיוצא בזה ואף מעט על זריחת הירח ודרך מסלולו)
 

הנ"ל בנוסף להיותי מדריך לשירה ופיוט לכ 17 תלמידים ותלמידות. בכיתה ד'.

את עיני צדה ילדה צנומה שישבה בשורה האחרונה בכיתה, שכמעט ולא השתתפה בשיעורים ודומה היה בעיניי שאין לה כל עניין בנעשה בשיעור.
 

שמה של התלמידה היה תמר (שם בדוי).
 

לאחר שני ימים של לימודים, קראתי לה בהפסקה, ושאלתי אותה מה מציק לה, ולמה אינה משתתפת בשיעור.

היא השיבה לי "המורה, אני אוהבת תנ"ך אבל  אני לא רואה כלום מרחוק".

"האם יש לך משקפיים"? שאלתי.

"כן" ענתה תמר, "אבל אני מתביישת להרכיב אותם כי כולם לועגים לי ומכנים אותי *משקפופרת*"

"טוב" עניתי לה, "בינתיים אעביר אותך לשולחן הקדמי הסמוך ללוח ונראה מה לעשות" וכך עשיתי.

לאחר ימים ולפליאתי הרבה, ההשתתפות שלה עדיין הייתה מעטה למדי. (דווקא על שיעורים הקשורים לירח, גילתה עניין ושאלה שאלות חכמות)
 

שוחחתי עם המנהל, והסתבר שבכל המקצועות, הציונים שלה היו חלשים עד מאוד בלשון המעטה,

אמנם אני רק מורה מחליף, אך בכל זאת נדלקה לי מנורה אדומה שמא יש כאן משהו מעבר לעניין המשקפיים.

לפני תום ההפסקה ביקשתי ממנה להישאר בכיתה ולהראות לי את המשקפיים.

 לתדהמתי זגוגיות המשקפיים היו כה עבות, דבר שהראה על קוצר ראייה גדול מאוד על סף לקות ראייה.

חלף כחודש מאז התחלתי ללמד, ותמר חדלה להגיע לבית הספר. משיחה עם המנהל נודע לי שראייתה דעכה והלכה עד אובדן מוחלט של הראייה.
 

עם סיום תפקידי בבית הספר, החלטתי לשוחח עם הורי הילדה (את אביה הכרתי מבית הכנסת), והעמדתי אותם על חומרת מצבה של תמר. והבטיחו לי שהם מטפלים יותר ממה שנדמה לי.

לאחר זמן הם עזבו את היישוב ועברו לגור בירושלים. (היו שמועות שהם עזבו כדי להיות קרובים לתמר שעתה הוכנסה ל"בית חינוך עיוורים" בירושלים)
 

מאז אין לי כל מידע מה קרה עם תמר וגם לא יכולתי לברר, חשבתי שאין זה נאה להתעסק בצנעת הפרט,  מה-גם שאין בידי להועיל במאומה.
 

מאז חלפו 15 שנים.
 

כשבועיים לפני ט"ו באב תשפ"ה, (שנת 2025) ניגש אליי אחד התלמידים הבוגרים (לפעמים אני מעביר שעורי תלמוד ושו"ע למבוגרים ובוגרים בשעות הערב) ונתן בידי הזמנה לחתונה שלו.

אמרתי תודה וסירבתי בנימוס, בנימוק שהמצאתי באותו הרגע, אולם הבחור לא אמר נואש ואמר שהכלה המיועדת מתעקשת שאבוא וגם שאקרא את אחת מ 7 הברכות בחופה. (לשמח כלה בחופתה – מצווה גדולה). הבטחתי שאשתדל לבוא.
 

ביום החופה הגעתי לאולם וראיתי כלה שיושבת על כסא מלכות ומברכת את מי שמבקש.

ניגשתי אליה וביקשתי גם להתברך.

הכלה אמרה בהתרגשות "שלום המורה, ותודה שבאת, זו אני תמר"

נפעמתי מאוד ושאלתי איך היא זיהתה את קולי לאחר 15 שנים?

תמר ענתה שזיהתה אותי לפי מראה פניי, וכאן הופתעתי שוב שהרי תמר הייתה לקוית ראייה ואף נתעוורה כליל לאחר זמן.

"זה סיפור ארוך" אמרה, "אך אין זה הזמן המתאים לספר אותו, רק אומר שהייתי בטיפולים ומאור עיניי חזר אליי עד כדי ראייה כמעט מושלמת".

לאחר החופה,תמר נגשה אליי ואמר בקול מלא גאווה, "אתה יודע, המורה, עכשיו אני מורה לתנ"ך".

"בכל איש עיוור נטוע סוס דוהר,
השואף לשעוט למרחקים" (ארז ביטון)