הבית תוכנן להיות מלבני. כך גם המגרש - בפינת הרחובות רוטשילד ושאר-יישוב. על הנייר הכול היה ישר, מדוד, מתכנס פנימה.
אבל המציאות עיגלה את הפינות. גם את המגרש, גם את הבית.
הארכיטקט ראה את הנולד. ידע שבפינה האומללה ייגזלו עוד שטחים, ועיגל את הבית דווקא שם - במקום מפגש הרחובות. פשרה חכמה, מוקדמת.
באותם ימים הייתה חדרה מושבה רדומה, שקועה בעצמה. לאט התעוררה מרבצה, ובשנות החמישים כבר כונתה, בניפוח אופייני, “בירת השומרון".
עם ההתעוררות בא גם הסידור החברתי: בעלי השדות והפרדסים בדרום-מערב, אנשי העמל - רובם יוצאי מזרח אירופה - בצפון- מזרח- ואנחנו ביניהם.
המגרש שלנו נרשם בטאבו שניהלו הבריטים, כובשים אימפריאליסטים עם קלסרים מסודרים.
הבית עצמו היה צנוע. שני חדרים לא גדולים. קטן על משפחה שגדלה. ולא עבר זמן רב - ואבי החל בבניית קומה שנייה.
המגרש שסביב - סביב אבא, אמא ושלושת הילדים - היה הלב של הסיפור.
בחצר האחורית נבנה מבנה תת-קרקעי לנוזלים: מי אסלה, מים אפורים מהאמבט והכיורים זרמו אליו.
צינור ברזל בקוטר ארבעה צול הוביל אליו, ולפעמים הריח הלא נעים עלה מהאדמה.
לכן השטח שמעליו נשאר חשוף - למקרה חפירה חוזרת.
בשנת 1948, במלחמת העצמאות, הסתתרנו בשוחה שחפר אבי, צמוד למגרש, ליד עץ האקציה הריחני.
באותו צד היה פרדס נטוש של תפוזים שהפרות ביקרו בו לעיתים. במרכזו - “העץ שלי”. גזע עבה, ענפים גבוהים. שם ישבתי וצפיתי בתבשילי הבצל של אמא.
ושם, בלהט הריח, הבנתי: גם הדברים הקטנים - כל עץ, כל צל, כל זיע של רוח - יכולים לשמור עלי.
אותו צד מזרח היה חשוף כמעט מצמח. עמודי כביסה, חוטי ברזל מגולוונים.
במרכז עמד דוד כביסה ענק על כן, ומתחתיו מקום לעצים.
מזל, העוזרת התימניה, סידרה את העצים - עבים ודקים - ומדליקה מדורה מדודה.
ארבע שעות נמשך הטקס כולו: הרתחה, שפשוף על פח גלי, שטיפה ותליה.
באמצע הייתה עולה מזל לקומה השנייה לאכול סלט ירקות שאמא הכינה. הסלט היה מלא בצל.
מזל הייתה יעילה. שקטה. אני זוכר שהייתה קולה לי תפוחי אדמה ברמץ החם.
המדרגות החיצוניות הובילו לקומה השנייה.
בלילה לנו תחתיהן אווזים, שקרקורם נבלע בחושך.
בקצה המזרחי שכן לול תרנגולות גדול. כל בוקר אספנו ביצים.
לפעמים תנים מצאו פרצה ושלפו את האומללים.
לפעמים הלכנו, אחותי ואני, עם תרנגולת בסל, לשכונת התימנים, וראינו הוצאה להורג - עד צאת הדם, ואחריה מריטה מהירה.
גם דגים לחג השבת היו באמבטיה, עד שגורלם נחרץ.
בצד שמאל של הבית, הפונה לרחוב הנדיב הידוע, גדלו שני עצי גויאבה - אחד לבן ואחד ורוד.
שניהם החדירו בי אהבה עמוקה לפרי נוטף הגרגרים. עד היום.
גם הציפורים אהבו אותם. עומס הפרי הפיל רבים ארצה.
לרגלי העצים התפשט צמח בשם ריז’לה. קצצנו אותו ונתנו לתרנגולות לחיזוק העצמות.
היה עוד מזון. דוּרה? אינני בטוח.
בצד ימין השתרע החלק האהוב עלי ביותר: עץ מנדרינות, עץ קלמנטינות, ועוד אחד שנשמט מזיכרוני.
ומעל כולם - עץ הרימון.
גרגיריו, מבעד לקליפה הצהובה, היו ורודים ומתוקים להפליא.
היינו קוטפים, מקלפים, ממלאים צנצנות.
לפני כן טיפסנו בסולם ועטפנו כל פרי בשקית חומה, כדי להרחיק תולעים וציפורים.
בחופש הגדול ערכנו סעודות תחת הרימון.
חמישה ילדים, לפעמים שישה: מוטי, יצחק’לה, עמוס הקומוניסט.
גם הבנות - פסיה ואיטקה. ולפעמים אפרים, בן הסנדלר.
כל אחד הביא משהו מביתו.
ישבנו על החול הרך, מתחת לרימון, ואושרנו היה פשוט: מגע עם פרי, עם חברים, עם הקיץ.
לאורך רחוב רוטשילד התקין אבי גדר מסורגי ברזל עם עלים ועלי כותרת.
שער דו-כנפי במרכז, ושביל לדלת הכניסה לקומת הקרקע.
שביל האבן פנה גם ימינה ושמאלה, אל מתחת לקומה השנייה, אל שבע המדרגות.
מבחן אומץ עבורי: קפיצה ממשטח המדרגות לשביל.
משני צידי השביל פרחו פרחי כלה לבנים, אמריליסים אדומים וזקופים, סיגליות וריחניות, ושיחי שושנים ורודים ואדומים.
בכניסה לחצר עמד עץ קליסטמון, אדום, אצילי, מארץ רחוקה.
כאן גדלתי עד גיל שמונה־עשרה.
בטוב - וגם במעט פחות טוב.
ובכל זאת, בכל פעם שאני נזכר, אני נושם את המקום הזה מחדש.
והוא, במלואו, שמר עלי.
