האדם שהלך תמיד אל המקום שאינו שלו

האומנות לא נכנסה אל חייך כגילוי, אלא כעובדה.

אבא חזר מן הברזל, אצבעותיו עדיין נושאות את חום המתכת,

פותח דפי תכנון מדויקים - לא יופי, לא השראה, עבודה.

אמא סרגה דפוסים מחוספסים, עמל ידיים שלא מבקש הכרה.

בין שני העולמות האלה - קו ישר של פרקטיות קשוחה -

התחבא גרעין שהלך והתעורר בך בלי שמישהו שם לב.

השכנה הציירת, ניצולת שואה, הייתה הראשונה שהראתה לך

מה קורה כשהאדם מניח את עצמו על בד.

צבעים כבדים, זיכרונות שנשברו, גוף של אישה שלא מבקשת סליחה.

היא צעדה אחורה אחרי כל משיכת מכחול, הביטה בציור וחזרה אליו,

כמו שמי שכבר ראה הכול יודע להתרחק מהסכנה שיצר.

לא דיברה הרבה - אבל היא פתחה דלת שלא נסגרה מאז.

אמן צעיר ששכר מאביך שטח וכלים ליצירה עשה את השאר.

פלטות ענקיות, ריתוכים שחורים, דמויות שביקשו תנועה ולא מצאו אותה.

ואתה עומד בצד, נמשך אל החומר אך עוד לא מעז.

אחרי הצבא התחלת לאסוף שאריות ברזל מהמסגריה.

ברזל שנשאר מאחרים - הפך אצלך למשהו שלא היה קודם.

תערוכה קטנה נפתחה, אנשים קנו מעט.

הסמלים המיניים שהחדרת בזהירות הוסתרו היטב;

הסתכלו - ולא ראו.

בדרכך השקטה, זה סיפק אותך.

ביום כיפור 73’

בד ענק כיסה את רצפת הבית.

הידיים שלך היו עמוסות צבע כשהדלת נפתחה

ואשתך אמרה בקול נרגש: “פרצה מלחמה.”

הציור נשאר פתוח, העולם נסגר.

בערבים בבית הספר הגבוה לציור בתל אביב

למדת את גוף האדם כמו שמנתחים מוזיקה:

תו אחרי תו, קו אחרי קו.

הגוף האנושי הופיע לפניך בכל הצורות האפשריות -

רזים, שמנים, זקנות אמיצות, צעירים מלאים ביטחון.

שום דבר לא היה פורנוגרפי;

הכול היה אמת פיזית שנוגעת בנשמה.

עיפרון הפחם שלך רשם כאילו אין אדם מאחורי הגוף,

אבל תמיד היה שם רגש קטן, עיוור, שלא הודית בו.

בעוד חבריך בעבודה טיפסו במדרגות התהילה,

אתה טיפסת פנימה.

למדת שיש היררכיות גם באמנות -

ואתה, מטבעך, לא נדחף במרפקים.

בגלריה “שרה לוי"

היא הביטה בעבודותיך, הצביעה על שתיים ואמרה:

"אלו אולי מתאימות לרמה- השאר לא"

כיסא הגלגלים שלה נסוג אחורה.

המילים פגעו, אבל גם אישרו שהמסלול שלך לא של אחרים.

חיפשת שפה משלך.

למדת הדפס, קרמיקה, צילום.

נמשכת ל“אמנות-ענייה"

מקומות שבהם החומר הוא אמת, לא הצהרה.

פירקת, הדבקת, שברת ותיקנת.

לכל פצע - הסבר.

במחאה אחת פיזרת אלפי טלאים צהובים מול השגרירות הגרמנית.

לא כדי לרצות, אלא כדי לזעוק.

בדיוק כמו שאתה יודע.

בעבודת הגמר בבית-האמנים

יצרת דמות אדירה של אריאל שרון:

ניילון מלוכלך משדות תות, ברזל חלוד,

אבר מין חשוף שמוט כלפי מטה אל שבעים גולגלות עשויות מנייר עיתון.

"דיקטטורה לאן?".

ומשל יותם - במלואו.

גדול, בוטה, לא מתנצל.

בעיתון נידח כתבו ביקורת טובה;

לא היה לך צורך ביותר מזה.

יצרת גם מיצב פוליטי ב"טירה" בקיבוץ געש

על קורבנות מלחמת לבנון הראשונה.

ועוד יצירות רבות שבאו מתוך המאמץ לשמור על אמת.

בסדנת פנחס כהן־גן הנערץ עליך, הוא הסתכל על רישום שלך

ואמר בלי למצמץ: “תכתוב.”

נעלבת.

וידעת שהוא צודק.

והיום – באזור גיל שמונים-

אתה חוזר לחומרים ששרדו איתך את הזמן:

זכוכית סדוקה, קרמיקה שבורה, נייר עיתון מתפורר,

ברזל שנכנע לחלודה, עץ עם זיכרון.

הידיים שלך עדיין נחתכות;

הפצעים עדיין נפתחים.

הזעם עדיין מדויק.

מהחומר הזה - אתה מדבר.

אתה האדם שהלך תמיד אל המקום שאינו שלו,

אל שוליים שאנשים מעדיפים לא לראות.

פחדת להיות “כמו כולם"

וגילית שבמקום שאינו שייך לאיש -

שם בדיוק אתה נמצא.