סיפורים

שיח האקציה בדרך משך את עיני. ריחו החזיר אותי לבית בחדרה, אל הבור שאבי חפר בימי מלחמת השחרור, ואל כדורי הפריחה הצהובים שנדמו לי אז כבושם אפשרי של ילדוּת.

כשפניתי לחזור, השמש נבלעה בעננים כהים.

ללא סיבה בחרתי בשביל אחר - מתפתל כנחש, בעונה שבה הם מחפשים להם משכן חדש.

מאורות חיות-הבר בצדדים הזכירו את התנים החודרים לקיבוץ, ואותן יללות לילה רחוקות שהגיעו פעם עד הלול וטרפו לנו כמה תרנגולות.

הדרך הפכה פראית. עצים, שיחים, קוצים. והרבה פחדים.

נזכרתי איך הפחדתי בילדות את בן-דודי במנהרת האקציה ובתנים העוברים בה- ובפגישה מקרית ארבעים שנה אחר כך, אמר שאינו סולח לי על כך.

איבדתי את השביל כמה פעמים.

כל צעד דרש הכרעה מהירה: להמשיך, לשוב, או להמר.

המחשבה חזרה וכרכרה בבטני: מה עושה כאן ההדיוט בן השמונים?

כשהאור דעך הסתכנתי וירדתי מהדייק, בזהירות ככול שאפשר.

נפלתי, נשרטתי, וגנחתי, ובכל זאת יצאתי מהסבך מאושר.

מרוב אושר וחדווה, בדרך הביתה, קטפתי מחצר הבתים הצמודים לדרך- לימונים, ואף פומלה גדולה שניסיתי להצניע, משוכנע שהמעטים שעברו הבחינו בה היטב.

ברגע שנכנסתי הביתה ירדו הטיפות הראשונות - ומיד אחריהן בא המטר האדיר.