זה הכול קרה בחורף ההוא,בחורף הארוך והגשום והשותק.
החורף בו הייתי בת שש עשרה.
זה היה יומולדת בלי הרבה גשם,אבל עם המון הבטחות עצמיות,ועם המון אנשים שאיחלו לי שוב ושוב,
"מזל טוב גילי.שתמיד תמיד תגילי."
זה היה משפט משיר שחיברו לי בשנה שעברה.
ערימת בלונים הייתה מונחת ליד המיטה שלי,בלונים עגולים צבעוניים ושמחים.
"שתהיי כמוהם"
איחלה לי נטע,דווקא נטע שידעה עד כמה אני לא כמוהם.
ביומולדת הזאת היה המון בלאגן,מוסיקה וטלפונים ורעש.
לא רציתי את כל זה.
כמו אחרי מרוץ ארוך ומטורף שבסופו מכל החלומות והשאיפות הענקיים נותר בך,רק רצון קטן ומתבייש,למקום בו תוכל סופסוף לנוח.
התגעגעתי אליו.
געגועים יפים טהורים,אפילו אמיתיים כאלו.
רציתי שקט.
"ומה שם הילדה המקסימה שכל הזמן שותקת?"שמעתי את המורה צילה מכיתה א' אומרת ביום הראשון ללימודים,
ומאז וככה נותרתי,אולי פחות מקסימה אבל הרבה יותר שותקת.
שקט ושתיקה הן מילים כל כך דומות וכלכך שונות,אדם יכול לשתוק ולשתוק אבל הדבר האחרון שיהיה לו זה שקט.
ובחורף ההוא,הארוך והגשום,דווקא אז-הוא הלך לו,השקט,ואולי לגמרי הפוך,בחורף ההוא הבנתי,כמה מר מייאש וכואב הוא יכול להיות,כמה מציק ואיום.
כן בחורף ההוא,שהיה מלא בגשם ומלא בהבטחות עצמיות,ומלא בשרשרת של טעויות,ובטעות אחת גדולה גדולה גדולה..
בחורף ההוא,בו הייתי בת שש עשרה.
היא עמדה בפתח החדר שלי,גבוהה ורזה ויפה.
חייכה חיוך,לא צר מידי,לא רחב מידי,מושלם כזה.
הכול בה היה מושלם כזה.
אימא שלי,
לא אהבתי את אימא שלי.
"מזל טוב גילי", היא קראה בקול רם למרות שהיא עמדה נורא קרוב אלי ובכל מקרה הייתי שומעת.
"מזל טוב גילי שלי! "שוב בקול רם יותר,שכולם-כולם ישמעו,לא סתם גילי היא קראה לי,גילי שלה.
וכל כך לא הייתי שלה.
הייתי של כולם יותר ממה שהייתי שלה.
"תנחשי מה קניתי לך??"היא שאלה בקול חגיגי והוציאה מהתיק קופסא מקטיפה אדומה ומכוערת.
מכוערת כמעט כמו השרשרת והעגילים שהיא שלפה ממנה.
מכוערת כמעט כמו כל ההצגה הזאת.
"זה פשוט מקסים גילי!"היא אמרה בהתרגשות.
כאילו אני זאת שקניתי לה מתנה והיא מתפעלת ממנה.
"זה יתאים בדיוק לסוודר החדש!"
צלצול טלפון נשמע מהמטבח "אני חייבת לענות גילי."היא רצה אליו,
"תודה אמא."אמרתי.
תודה אמא,תודה אמא,תודה אמא.
ובלי שרציתי ירדו לי דמעות.
יומולדת,דמעות.
האמת שתמיד בכיתי ביומולדת.
האמת שתמיד בכיתי כשהיא לא נגעה בי.
האמת,שהיא אף פעם לא נגעה בי.
בלילה הוא שאחרי היומולדת,,16 הם לא הפסיקו לריב.
הם התווכחו על איזה הלוואה שאבא נתן לחבר שלטענת אמא הוא אדם חסר כל אחריות,שההלוואה זה כמו לתת לגנב להיכנס אליך הביתה ולתת לו כוס קפה. "אני לא מאמין שאת ביטלת בבנק את ההלוואה הזאת.אני לא מאמין."
"אתה לא מאמין??בקצב הזה שלך אנחנו עוד נתגלגל ברחובות"
"בקצב שלי?אולי אם את תמשיכי עם הקניות האלו שלך זה יקרה."
"זה לא שייך פה עניין הקניות."
"לא שייך??, אני מודיע לך אם את לא הולכת לבנק לחתום על ההלוואה..אז..אז.."
"מה תעשה לי?אני מודיעה לך שאני לא הולכת לחתום!"
והוא לא ענה לה רק המשיך למלמל לעצמו שהפעם הוא לא יוותר.
שהפעם באמת באמת נמאס לו.
מאז שנולדתי אני שומעת אותו אומר שנמאס לו.והוא עדיין כאן,איתה.
השרשרת והעגילים עמדו כמו שהיא השאירה אותם לפני הריצה לטלפון,"שמונה מאות שקל הם עלו לי"
שמעתי אותה מספרת לשכנה בהתלהבות.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,הייתי עייפה אך להירדם אפילו לא ביקשתי,ידעתי של אצליח.
כלום אני לא מצליחה שהם צורחים.
כיביתי את האור בחדר,למרות שאני קצת פוחדת מהחושך,במיוחד בלילות האלו של הצרחות.
צרחות וחורף ויומולדת,והמון זיכרונות,
רחוקים וצורבים ופצועים.
לילה לילה הייתי באה לשם,בקושי נושמת,על קצות האצבעות,
והיא תמיד תמיד הייתה מתעוררת.
"גילי,זאת את?" ואני הייתי שותקת.כל כך התביישתי.
"גילי??קרה משהו?"
הייתי אוספת את כל האומץ שבי
"אפשר לישון פה?"
"פה?לישון??למה גילי?אין פה מקום."
"קר לי בחדר."
"קחי שמיכה גילי טוב?אני מאוד עייפה.עוד מעט כבר בוקר."
ואני,כאילו מישהו הדביק אותי לרצפה,לא הייתי זזה משם.לא יכולתי לזוז משם.
"את כבר ילדה נורא גדולה ובוגרת."היא הייתה אומרת בקול של מורה.והעניים שלה היו כמעט עצומות.
פתאום היה אבא מתעורר,
"תני לה לישון פה.אני לא מבין מה אכפת לך."
"אם אתה רוצה תחליף איתה מיטה אני לא יכולה לישון בצפיפות יש לה חדר מאוד יפה.הלוואי על כל הילדים חדר כמו שקנינו לה."ואני לא ידעתי איך להסביר לה,שכשיש חושך בכלל לא רואים שהוא יפה.
"חדר יפה,חדר יפה,שמענו כבר כמה קשה עבדת על העיצוב שלו.זה לא קשור עכשיו" הוא היה פתאום מתעצבן.
הם היו שוכחים בכלל שאני שם,שעוד מעט בוקר,שכחו פתאום שהם נורא עייפים.
העניים שכמעט נעצמו היו נפתחות לרווחה,מתמלאות בכוח.
מתמלאות במילים צורמות ושונאות,והכול היה פתאום הרבה יותר מפחיד.
הייתי הולכת אז לחדר מזיזה את הוילון הסגול הארוך, שאמא קנתה אצל איזה אומן מיוחד ויקר להחריד,ומביטה מהחלון.
בית בית הייתי עוברת,וסופרת בכמה מהם האור עדין דולק.
מין חיפוש עצוב של נחמה מטופשת,שלא רק אני ערה עכשיו.שלא רק אני לא נרדמת.
שאני לא באמת כל כך לבד.
מחכה שתעלה כבר השמש,שהחושך הזה יעלם,שיגמר הלילה.
הייתי נשכבת במיטה,אוחזת בסדין חזק חזק,עוצמת עניים חזק חזק.
להרדם,להרדם רק להרדם.
הם היו מסיימים לריב כבר,רק אני הייתי נשארת,עם החדר היפה שלי,עם החלונות המוארים שהיו נכבים אט אט.
ובדממה של הלילה,היה נותר לו רק שיר ערש עצוב של ייאוש ובדידות.
תני לי אמא.
תני לי.בבקשה תני לי.
להרגיש אותך.
רק קצת.
בבוקר בקושי הצלחתי לפקוח את העניים.השעה הייתה כבר חמישה לשמונה,היה לי בדיוק רבע שעה להגיע לביה"ס.
קפצתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים.
היה לי מאוד מוזר שאמא שלי לא העירה אותי הבוקר,היא תמיד מעירה אותי המון פעמים.
תיארתי לעצמי שהיא איחרה לקום ורצה לעבודה.
התארגנתי במהירות,לקחתי את התיק וירדתי במהירות לקומה הראשונה של הבית.
החדר שלהם היה סגור,כשהתקרבתי אליו,שמעתי אותה מדברת בטלפון בלחץ נוראי.
חשבתי שאולי פיטרו אותה מהעבודה, אין שומדבר בעולם שישאיר אותה בבית בסתם בוקר יום שני.
החלטתי לצאת מהבית במהירות לפני שתשים לב אלי,אם קרה משהו חשוב אני כבר אדע מימנו שאחזור.
איחרתי לשיעור הראשון,אבא ניסה להתקשר כמה פעמים ולא היה לי אומץ לצאת מהשיעור ולענות.
בהפסקה נטע רצתה שאני יבוא איתה לחורשה,אבל אני הייתי חייבת להתקשר אליו חזרה.
הלכתי לכיוון השירותים.
"אבא?"
"גילי.מה שלומך?"ולי לא היה כוח.ידעתי שהוא רוצה משהו מסוים ורציתי לדעת מהו.
"מצוין אבא.מה שלומך?מה רצית?" שאלתי למרות שזה נורא לא מנומס.
הוא שתק שתיקה ארוכה.
"אני עובר לגור אצל סבתא" הוא אמר במהירות.
"אצל סבתא?? היא חולה?"
"לא,לא ממש.זה מכל מיני טעמי נוחות" הוא דיבר בקול רגיל שבלבל אותי.
מה אני יכולה להגיד?מה אומרים לאבא שפתאום הולך לנוח לבדו?
"גילי?את איתי? "
לא,לא הייתי איתו.
הוא התעלם מהשתיקה שלי והמשיך.
"אז רק רציתי לבקש,אם תוכלי להיות עם אמא בימים האלו.את יודעת,תלכי פחות לחברות,תרגיעי אותה.זה יעזור לה מאוד "
עכשיו כבר התחלתי לכעוס.
גם הולך לחופשה לא ברורה,וגם אני צריכה לעזור לו??
"גילי??את שם?"הוא שאל שוב,והפעם פשוט כיביתי לו את הטלפון בפרצוף.
אבא שלי עוזב את הבית.אבא שלי עוזב את הבית.
הוא לא יכול ללכת!הוא פשוט לא יכול!!
נטע בדיוק הבחינה בי.היא רצה אלי במהירות.
"גילי,כל ההפסקה חיפשתי אותך.לאן נעלמת?"
היא לא חיכתה לתשובה.
"למה את עומדת כמו גולם,בואי כולם יושבים בחורשה ממש מצחיק שם. " היא הסתכלה עלי מצפה שכבר אבוא אחריה.
"אין לי כח לבא."רק את זה הצלחתי להגיד.
נטע הסתכלה עלי.כאילו מתלבטת מה הדבר שהכי יגרום לי לבא איתה.
ןאז תפסה לי את היד והתחילה לרוץ ביחד איתי,לרגע נעצרה ופיזרה את השיער בכוונה שיראה פרוע,פעם היא אמרה לי שבנים אוהבים כאלו בנות,עם שיער פזור ופרוע.
.בצהריים חזרתי הביתה במהירות.מרחוק עוד שמעתי מימינו מוסיקה בעוצמה של אולם אירועים באמצע חתונה.
שתי הטלוויזיות,הקומפקט,הרדיו המחשב,כל מכשיר אפשרי דלק בשיא הווליום.
נכנסתי הביתה,כיסיתי את האוזניים והתחלתי לכבות את המכשירים.
אמא יצאה פתאום מהמטבח."אוי,גילי,תודה"
"תודה?מה קורה פה??" שאלתי בגסות,מתנערת לגמרי מתפקיד הבת המנחמת שהעניק לי אבא באותו הבוקר.
"פשוט אמרו לי שיש גנבים באזור.אז,את יודעת, שלא יבואו לכאן" וזה היה התירוץ הכי מגוחך שהיא יכלה להגיד באותו הרגע.
"את רוצה לאכול? "היא שאלה ,מנסה לשוב להיות היא.
"כן אני רוצה. "למרות שלא באמת רציתי.
"את יודעת שאבא טס לחו"ל ?"והיא ידעה שאני יודעת שהיא משקרת.
"אולי תכיני אוכל לעצמך?פתאום אין לי כוח. "
היא לא חיכתה לתשובה והתחילה ללכת לחדר.
"אני הולכת עוד מעט לנטע."
היא הסתכלה עלי במבט ארוך ארוך.
"אולי תישארי?"
אם הייתי צריכה לדרג את הדברים המפתיעים שקרו לי באותו יום ללא ספק היה המשפט הזה זוכה במקום הראשון.
הסתכלתי עליה.משהו בפנים שלה היה שונה,פתאום הבנתי שהן פשוט לא מאופרות!
אני חושבת שזאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי אותה באור יום לא מאופרת.יום יום,עוד לפני שהייתה מעירה אותי,היא הייתה מתאפרת.כל פינה בפרצוף שלה היה מאופר בצבע שמתאים בדיוק מושלם לפס על הגרב.
זה לא החיים שלי.
זה פשוט לא החיים שלי.
בחיים שלי אין אמהות נטושות.
אין אימהות לא מאופרות.
אין אימהות שמבקשות ממני שאשאר איתן.
התקשרתי לנטע להגיד לה שאני באה אליה.
התחלתי ללכת לכיוון הבית של נטע,הדרך לשם לא הייתה ארוכה.
אחרי בערך חמש דקות של הליכה,הפלאפון צלצל,זאת הייתה אמא.
החזקתי את המכשיר ביד,רואה את השם שלה מופיע על הצג,כל כך התחשק לי פשוט לנתק לה ולחפש אחר כך איזה תירוץ מספק,אבל לבסוף החלטתי לענות.
"גילי."
"כן אמא."עניתי.
"תגידי,מתי את חוזרת ?"היא דיברה בטון עייף.
"מאוחר."
"אני צריכה שתקני חלב."ואני ידעתי בוודאות שיש חלב במקרר.
"עד שאני אחזור המכולת תיסגר."
"אז תחזרי מוקדם יותר,אי אפשר בלי חלב."
ואז,באכזריות של ידעתי שקיימת בי אמרתי לה,
"בטח עד מחר אבא יספיק לחזור מחו"ל לא?הוא הרי בכלל לא התארגן לטיסה הזאת,אז אין עליו כלום. הוא כבר יקנה"
הייתה שתיקה קצרצרה.
"טוב גילי,לא חשוב.תמסרי ד"ש לנטע."
"אולי אני עוד יספיק לקנות."ניסיתי להיות עדינה.
"ביי גילי."
והיא סופסוף סיימה את השיחה.
הגעתי לנטע,היא פתחה לי את הדלת וחיבקה אותי כאילו לא התראינו לפחות שנה.פעם לא סבלתי את החיבוקים האלו,הם היו נראים לי כמו הצגה לא מוצלחת,היום אני כבר יותר מאמינה בהם,עדיין לא לגמרי.
שומדבר אצלי לא לגמרי.
אמא התקשרה שוב.הפעם החלטתי לא לענות לה.
'זה יותר טוב לשתינו' אמרתי לעצמי.
קיוויתי שאבא של נטע לא יהיה בבית,הוא פשוט לא אהב אותי.לא אהב את זה שאני חברה של נטע.הוא תמיד חושב שאני זאת שמדרדרת אותה וזה היה לגמרי לא נכון.
נטע עישנה המון,היא ניסתה להסתיר את זה מהם,אבל יום אחד הם תפסו אותה,ופשוט החליטו שאני זאת שלימדתי אותה לעשן.
זה היה מגוחך,אני בחיים לא עישנתי.המון פעמים ביקשתי מנטע שתיתן לי סיגריה אחת,והיא,כאילו אני הבת שלה,פשוט לא נתנה לי.
"את" היא הייתה אומרת ברצינות שלא התאימה לה,"גם ככה כולך מתוסבכת.מה שחסר לך זה גם להיות מכורה לדבר הזה."
ואני לא התווכחתי יותר מידי,אולי כי קצת הסכמתי איתה.
הלכנו לסלון, התיישבנו על הספה,נטע שאלה אותי אם אני רוצה לראות איזה סרט,רציתי,אבל פחדתי שאבא שלה יבוא.אז אמרתי שלא.
אחרי דקה בערך הוא באמת ניכנס,הוא בחן אותי מרגל ועד ראש.
"שלום גילי.מה שלומך?"והוא לא הזיז ממני את העניים.
"הכול טוב.מה שלומך?"וקיוויתי ששאלתי מספיק בנימוס.
הוא אפילו לא ענה,התיישב על הספה והתחיל לקרוא בעיתון.
נטע קמה מהספה,קמתי אחריה.הוא הסתכל עלינו ואמר כאילו בצחוק,"מה אתן בורחות?לא נוח לכם לשבת איתי?"
היא המשיכה ללכת בלי לענות,אז המשכתי גם אני.
הסתכלתי עליה ותהיתי לעצמי,למה הוא תמיד מאשים אותי,היא הייתה נראית הרבה יותר מופרעת מימני.
כל השיער שלה היה צבוע באדום בוהק,היה לה לפחות ארבעה חורים בכל אוזן,ועוד המון תכשיטים שונים ומשונים.
כל כך אהבתי את נטע.
נשכבנו על המיטה בחדר שלה,הסתכלנו על התקרה,ואני פתאום אמרתי
"אבא שלי עזב את הבית."
היא התרוממה מהמיטה ואמרה כמעט בצעקה."אבא ש-ל-ך?"והיא ממש הדגישה את המילה האחרונה.כאילו כל האבות בעולם יכולים לעזוב בית.רק לא אבא מושלם כמו שיש לי שחי עם אישה מושלמת כמו אמא שלי.
"לא בדיוק עזב,את יודעת,הפסקה לא מוגדרת ולא מוגבלת."וכשאמרתי את זה,התחלתי פתאום להבין מה קורה בחיים שלי בימים האחרונים.
"ועכשיו פתאום אמא שלי מתקשרת אלי,רוצה שאני יחזור,שאשאר בבית."
"ככה זה הורים" היא אמרה בטון קובע,"מה זה אומר ?שהיא רוצה שתשבי בבית כל היום?"
"משהו כזה."
"את לא תעשי את זה לעצמך.מקסימום,את פשוט עוברת לגור אצלי."
וזה עודד אותי האפשרות הזאת.
" אם אבא שלי רוצה שישלח לה עו"ס."
נטע התחילה לצחוק.
"האדם האחרון בעולם הזה שאני יכולה לדמיין אותו אצל עו"ס,זאת אמא שלך."
וזה היה כל כך נכון.
התחלתי לצחוק גם.
"תתארי לך אותה,עם חליפה והתיק עור הזה,אומרת 'קשה לי בבית.אני צריכה עזרה.' ומישהו מרחם עליה,די גילי,זה פשוט קורע..."
אבל אני,שדמיינתי אותה ככה בדיוק כמו שנטע אמרה,פתאום קצת כאב לי.
אפילו היה בא לי לבכות.
נטע שמה לב , שאני כבר לא ממש צוחקת ואמרה,
"מה יש לך גילי? רגע אחד את צוחקת ורגע אח"כ את נראית כמו אדם שנפל לשלולית מלאה בוץ."
"סתם.באמת שסתם."
ולא העזתי להגיד לה שאני מרחמת עליה קצת פתאום.
"יאללה גילי,תצאי מהמחשבות האלו.תשכחי מימנה וזהו."
והמשפט הזה עשה לי צמרמורת.
לשכוח מימנה.
כאילו מתישהו אני זוכרת אותה.
החלטתי ללכת.
"אני זזה נטוש."
"לא גילי אל תלכי.למה לך לחזור לשם?תגורי אצלי זה יהיה גדול!"
"אני זזה."אמרתי שוב וקמתי.
"אני ילווה אותך."היא אמרה,
ויצאנו מן הבית.
הגעתי הביתה,הבית היה כולו חשוך הדלקתי את האור בכניסה.הייתי בטוחה שהיא לא נמצאת בבית,ואז ראיתי שיש אור מהמטבח.
היא ישבה ליד השולחן ושתתה קפה.
"גילי,חזרת." היא אמרה בטון שלא הצלחתי לקבוע אם הוא היה עצוב או שמח.
"כן אמא."
"אז מה?איך היה?"
היא שאלה בכמעט התעניינות.
'תעני לה.תדברי איתה.' נזפתי בעצמי.
"היה כיף אמא.מה שלומך?"
"בסדר גמור.את רוצה לאכול? "
לא רציתי לאכול.
הדבר היחיד שרציתי היה ללכת לחדר שלי.
פשוט לקום וללכת.
לא יכולתי לסבול את ההימצאות הזאת שלי איתה.
רק איתה.
"לא אמא,אני ממש לא רעבה."
אני לא רעבה.
לא צמאה.
לא כלום.
ממש כלום.
'גילי' צעקתי על עצמי,' זאת אמא שלך '
אבל הצעקות העצמיות האלו לא עשו לי דבר.פשוט לא יכולתי.
היא הסתכלה עלי.
"את רוצה אולי לשתות?"
"לא אמא אני לא רוצה."
אני פשוט לא רוצה.
אני רק רוצה שתלכי.
לא מסוגלת להרגיש את זה בתוכי
לא מסוגלת להרגיש אותך בתוכי.
"אז מה גילי,איך הולך בלימודים?"
"בסדר אמא ממש בסדר."
"יופי גילי.אני שמחה.ומה שלום נטע?"
זה היה מעייף.פשוט שתקתי.
"גילי.אני מדברת אלייך."והטון הנוזף שלה רק גרם לי לשתוק יותר.
היא קמה מהכיסא בכעס ויצאה מהמטבח.
לרגע רציתי לצעוק אליה שתחזור שאני פתאום קצת פוחדת.
ולא צעקתי.
וידעתי שלעולם לא אצעק אליה עוד.
רק גל נוראי של בחילה וגעגועים וייאוש שגרם לי לרוץ לשירותים ולהקיא הכול.
כמעט הכול.
הלוואי שכבר יכולתי להקיא הכול.
עליתי לחדר שלי.
שמעתי אותה הולכת בכל רחבי הבית,מדליקה שוב את כל המכשירים שכיביתי היום בצהריים,שמעתי אותה מתקשרת אליו.
"תחזור."
היא אמרה.
"אני יחתום על ההלוואה.רק תחזור."
וכנראה שהוא אמר שהוא לא יחזור,כי אחר כך שמעתי אותה רק צועקת וצועקת.
ופתאום השתרר שקט,כ"כ מפתיע שגרם לי לרדת למטה
לראות מה בדיוק קורה שם.
הלכתי לחדר שלהם.
"הוא הלך."היא אמרה לי.
יושבת על המיטה הענקית והיפיפייה.
הארון היה פתוח,היא הוציאה את הבגדים שלו וקיפלה אותם.
ירדו לה דמעות.
מושלמות כאלו.
כן,גם לבכות ולקפל בגדים נטושים אפשר במושלמות.
"הוא הלך."היא אמרה לי שוב.
וסגרה לחולצה אפורה את הכפתורים.
פתאום היא הסתכלה על הבגדים ואמרה.
"מה אני בכלל מקפלת לו אותם.אני פשוט יתקע אותם בשקית."
כאילו הבעיה היחידה עכשיו היא, מה יהיה עם הבגדים.
"לכי לישון אמא."אמרתי לה,והיא פתאום הסתכלה עלי במבט מעורפל ועייף.
"אני לא מרגישה טוב גילי."
"את רוצה שאני יכין לך תה?"שאלתי מה שהיא שואלת כשאני לא מרגישה טוב.
היא לא ענתה.
""למה שאקפל לו את הבגדים.אה?שיחזור לכאן שיסדר כאן הכול!אני יפזר הכל על החצי שלו במיטה!שיחזור ויהיה לו בלאגן."היא צעקה לעצמה ופתאום היא התחילה לצחוק צחוק עצבני
"בגלל הלוואה.איזה מטומטם הוא.בגלל הלוואה ללכת ככה להשאיר אותנו פה לבד."
אותנו.
"אמא.לכי לישון" אמרתי שוב.
"תישני איתי הלילה גילי.בבקשה תישני איתי."
והיא נשכבה פיתאום על המיטה והתחילה לבכות ולדבר אלי, אליו,אל עצמה.
"למה הלכת,מנחם,למה הלכת.אני לא יכולה לבד. באמת שאני לא יכולה."
וכל הכתפיים העדינות והמושלמות שלה רעדו.
"את רוצה כדור אמא?" שאלתי בצעקה.
"כן גילי,תביאי לכאן את כל הקופסא.אני ממש לא מרגישה טוב."
הבאתי לה מהארון במטבח כל מיני קופסאות כדורים.וכוס מים..
"בבקשה תישני איתי הלילה גילי."היא כבר ממש התחננה.
אני לא התייחסתי אפילו לבקשה הזאת שלה,חיכיתי רק שהיא תירדם ואני אוכל ללכת משם.
"לכי צחצחי שיניים אמא."פקדתי עליה.
"החושך כל כך מפחיד אותי גילי.והלילה הזה.אני לא מסוגלת לישון לבד."היא ענתה בלי שום קשר למה שאמרתי לה.
"את תישני איתי גילי?"וככל שהיא שאלה יותר אני רק רציתי ללכת משם יותר.
נטע,אני פשוט אלך הלילה לנטע.
רק לחכות שהיא תירדם וללכת.
"תחליפי לפיג'מה אמא.את חייבת ללכת לישון."
והיא כאילו התנערה מאיזה חלום פתאום ואמרה,
"את צודקת ,ממש צודקת.אני הולכת לישון"
ואני ניצלתי את ההזדמנות ויצאתי מהחדר במהירות.
התקשרתי לנטע לפלאפון,קיוויתי שהיא ערה,
"גילי...?"היא ענתה לי בקול מבוהל.
"נטוש,אל תיבהלי.אני רוצה לבא לישון אצלך.אמא שלי מתחילה להשתגע."
"בואי גילי.פשוט תבואי.אני מחכה לך."
"היא מתנהגת מוזר אמא שלי."
"היא תדע להסתדר.אני מחכה לך"
"אני באה.אני כבר באה."
פתחתי את התיק ושמתי בו בגדים למחר.
לא חשבתי באותם רגעים.
לא על אמא,לא על אבא,לא על נטישות ובגידות וכאב.
ירדתי למטה מתפללת שהיא לא תשים לב,אבל היא עמדה שם ליד המטבח.
"מה את עושה גילי?"היא שאלה בהלם.
מסתכלת עלי ואח"כ על התיק.
"אני...אני...נטע רוצה שאני אישן אצלה."
"גילי!את יודעת מה השעה עכשיו??את לא יוצאת מהבית.
וחוץ מזה אני לא מרגישה טוב."
"אני הולכת אמא."
כמה מפחידה ואכזרית יכולה להיות נקמה.
"את לא."
"אני הולכת אמא."
כמה טיפשית וריקה יכולה להיות נקמה.
"גילי!"היא צרחה"איך את מיתנהגת?אני חולה,אבא עוזב ואת משאירה אותי ככה בבית??"
והצרחות כ"כ עיצבנו אותי אפילו שהן היו כ"כ צודקות.
ואולי דווקא בגלל זה.
"אני הולכת אמא."
כמה מכוערת ואכזרית יכולה להיות נקמה.
היא שתקה כמה רגעים ואז אמרה."אם את הולכת עכשיו גילי,את לא תיכנסי לעולם לבית הזה.לעולם."
והיא התישבה על הכיסא,ישיבה של אנשים שהכל מתמוטט להם,והברירה האחרונה שנותרת להם בידיים היא על מה לבכות קודם.
שמתי את התיק על הכתפיים,ויצאתי מן הבית.
רוח נוראית השתוללה בחוץ, רוח כזאת שמבשרת לך שדברים לא טובים עומדים לקרות.
ואתה מנסה לשכנע את עצמך שזאת סתם רוח,ממש ממש סתם רוח.
אבל היא לא חולפת,רק מתערבלת במהירות עם כל הפחדים והכאב והגעגועים.
ואז אתה רק רוצה להגיע לאנשהוא לאחוז במשהו.
לא משנה במה.רק לא להרגיש אותה כל כך קרובה ומצמררת.
כל כך לא משנה שתמיד תבחר לאחוז דווקא בדברים האלו שלפני רגע הודיעה לך הרוח בצור חד משמעית,שהם עומדים להתמוטט.
השעה הייתה עשר וחצי.
הגעתי לבית של נטע,קראתי לה מהחלון,היא ירדה לפתוח לי ואמרה.
"את לא נורמלית גילי.כולם ישנים אצלנו.חסר לנו שאבא שלי יתעורר."
הלכנו לחדר שלה.
והיה לי עצוב.
ממש ממש עצוב.
התחלתי לבכות.ככה לידה.ואני אף פעם לא בוכה ליד אנשים.
"גילוש"היא אמרה בקול לחוץ,"למה את בוכה?"וזה היה מגוחך לשאול למה אני בוכה.
"גילי.הכל בסדר.פשוט תלכי לישון".
"את לא מבינה נטע,השארתי אותה לבד."
"אז מה!זאת זכותך המלאה.את לא אמא שלה."
ואני לא יכולתי להפסיק לבכות.
"אוף גילי.מה אני יכולה לעשות?כל מה שתבקשי אני יעשה בשבילך.!"והיא עשתה תנועה של השתחוות.
"תני לי סיגריה."
"סיגריה?"
והייתי גאה בעצמי על הרעיון הגאוני.
"כן נטע.סיגריה.את אמרת.כל מה שאבקש."
"אולי לא עכשיו גילי?אני פוחדת שמישהו יכנס."
"די נטע.תני לי אחת."
והיא הוציאה מהארון את הקופסא ,פתחה אותה באיטיות והושיטה לי אחת.
"אני אצטער על זה.אני יודעת.אבל הבטחה זאת הבטחה."
היא הוציאה סיגריה אחת גם לעצמה,הדליקה אותה ואח"כ הדליקה לי.
זה היה פשוט מגעיל.
כשנטע עישנה זה היה נראה כ"כ יפה כזה,רגוע,הרמוני.ואני כמעט נחנקתי.
היא התחילה לצחוק ולצחוק.
התחלתי לצחוק ולהשתעל ביחד.
"אוי גילי,את פשוט מצחיקה.את כמוני לפני 3 שנים,כשעישנתי פעם ראשונה."
ושתינו לא הפסקנו לצחוק.
ואז נפתחה הדלת.
והוא עמד שם בפתח,כמו ברגע שיא בסרט אימה,אבא שלה.
הוא הסתכל עלי ואז עליה ושוב עלי ואז עליה.
כבר לא צחקנו.
כבר אפילו לא השתעלתי.
"בושה.פשוט בושה."הוא צעק,"אני תמיד ידעתי מי את,עם הפרצוף התמים הזה שלך.אם לא היית ,נטע בחיים לא היתה נוגעת בזה!"
"אבא"היא צעקה בחזרה,"זה לא נכון.גילי בכלל לא מעשנת"
והמשפט הזה ביחד עם הסיגריה אצלי ביד היה טעות.
"את תלכי מפה עכשיו.את מבינה??את פשוט תעופי מהבית הזה!"
"די אבא,די..."נטע בכתה.
"אני מבקש שתלכי מפה.ולא תתקרבי לבת שלי יותר לעולם."
והוא יצא מהחדר בטריקת דלת.
"גילי,גילי,מה נעשה??"היא לחשה בפחד.
היא חטפה לי את הסיגריה מהיד ופיזרה את הפירורים שלה על הרצפה.
"אני לא מאמינה.אני לא מאמינה למה שקרה פה.את מחוקה אצלו.את פשוט מאוד מחוקה."
היא קמה מהמיטה,
"את חייבת ללכת מפה.אני ינסה להרגיע אותו."
ואני ידעתי שאין לי לאן ללכת.
לקחתי את התיק ויצאנו מהבית השני היום שלא יכולתי להשאר בו.
הלכנו קצת בשקט ונטע אמרה.
"אוף גילי.אני לא יודעת מה לעשות."
"לכי נטע.תחזרי לבית.תרגיע אותו."
היא החזיקה לי את היד.
"תחזרי הביתה?"היא שאלה.
"אני לא יודעת."עניתי לה.
"את חייבת לחזור."
והרוח ההיא ממקודם,התחילה לנשוב שוב.
"אני הולכת עכשיו.יהיה בסדר."
והיא התחילה לבכות שוב.
"גילי."היא אמרה ,"למה את לא עונה כלום?מה את מיתכוונת לעשות?"
והיא החזיקה לי את היד חזק יותר.
הפלאפון שלה צלצל פיתאום.זה היה אבא שלה.
"אני הולכת גילי."
וטיפות קטנות של גשם התחילו לרדת מהשמיים.
והיא הלכה.
התחלתי ללכת,ככה סתם בלי כיוון,בלי מטרה.
לא הייתי מסוגלת לחזור הביתה.
פשוט לא.
והיה לי קר.והיה חושך.
לא,זה לא היה חושך.
זאת היתה אפלה.
אפלה זה כתמים של חושך.
כשיש חושך פשוט אפשר להדליק איזה אור,אבל כשיש אפילה אי אפשר. כתמים כמו שאמא אומרת,צריך לנקות אחד אחד.
רציתי ספסל לשבת עליו.
על הספסל הראשון שראיתי שכב איש אחד מכוסה בסמרטוטים,תמיד כשאני עוברת לידם העניים שלי מתמלאות בדמעות.
הפעם הם כבר היו ממילא מלאות.
המשכתי ללכת,
"מה ילדה יפה כמוך עושה לבד ברחובות??"
צעק לעברי איש מפחיד ואולי גם שיכור.
בתחילה הצעקות ממש הבהילו אותי,אבל פתאום,פתאום...
פתאום זה קצת היה לי כיף.
"למה פרח כמוך מסתובב ככה?בואי אלי מותק.בואי..."
והמותק הזה.
והבואי הזה.
והפחד,ואבא של נטע,ואבא שלי ואמא שלי,והלילה והחושך,והבדידות.
בעיקר הבדידות.
הוא התקרב אלי.
הוא הסתכל עלי,באמת באמת הסתכל עלי.
והריח שלו היה מגעיל יותר מהקול שלו.
ובכל זאת.
ובכל זאת לא רציתי שילך.
הייתי מבוהלת.
לא ממנו.
מעצמי.
מהמחשבות המושפלות האלו שלי.
במקום לרוץ ולצרוח עכשיו,במקום להתקשר למישהו שיבוא לכאן מהר,אני עומדת מולו,ומחכה שימשיך לדבר אלי במילים המטופשות והמלטפות האלו שלו.
במבט המלטף הזה שלו.
בעניים שלו שצועקות,אני רוצה אותך גילי,את כל כך טובה וחמודה את הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו,אני יעשה הכל כדי שתהיי איתי הלילה.
הוא איש שיכור וסוטה!זעקתי לעצמי.
וזה לא היה אכפת לי.
רק שימשיך .
בבקשה בבקשה שימשיך.
רק שלא ישאיר אותי שוב פה לבד.
"איזה חמודה את.איזה יפה את.איזה ילדה מקסימה...."
והוא ליטף לי את הלחי.
לא זזתי.
והוא נתן לי יד.
ונתתי לו גם.
והוא הוביל אותי ואני הלכתי אחריו,כאילו הוא חבר שלי.
כאילו הוא אמא שלי או אבא שלי.
והוא עשה לי מה שהוא רצה.
והסכמתי למה שהוא רצה.
ואחרי אולי שעה שעתיים אולי אחרי עשר אני כבר לא זוכרת ויודעת כלום,לא רוצה לזכור ולדעת כלום,רוצה לזכור רק את המילים היפות האלו,רוצה לזכור רק את הרצון הזה שלו אלי,רק את הכמיהה המוחלטת,ההתמסרות---
פתאום זה התחיל להיות נורא,פתאום כבר לא יכולתי יותר,פתאום פשוט התחלתי לצרוח כמו מטורפת, פתאום רציתי את אמא שלי,רק את אמא שלי וזה לא היה אכפת לי שהיא לא תדבר אלי ככה ולא תאהב אותי ככה, ולא תרצה אותי ככה, רציתי רק את אמא שלי.
רק אותה.
הוא נבהל ולא הבין מה קרה לילדה החמודה והשקטה של מקודם ואני קמתי משם והתחלתי לרוץ ולבכות בקול,זה היה נראה לי כמו חלום רע,כמו דימיון,כמו הסיוט הכי הכי מפחיד שיכול להופיע בלילה הכי מפחיד.
וזה לא היה חלום.
כאב לי הראש וכאב לי כל הגוף,הכל כאב כל כך כל כך כאב.
אני רוצה הביתה.
רק שתכניס אותי.
רק שתהיה ערה עכשיו.
רק שלא תצעק.
רק שלא תשאיר אותי לבד.
היא לא תסכים.אמרתי לעצמי.היא לא תסכים שתיכנסי אחרי שהלכת.עשית טעות גילי.על טעויות משלמים.
מאיפה היה לי כח להמשיך וולכת,אני לא יודעת.
מאיפה היה לי כח לא להשכב על הרצפה ולבכות אני לא יודעת.
מאיפה היה לי כח להגיע הביתה ולדפוק על הדלת ולהתפלל.
שתצרח עלי,שתקלל אותי ,שתשנא אותי,שתרביץ לי,רק שתיתן לי להכנס.
רק שתיתן לי להכנס למקלחת,להכנס למיטה ולישון.רק לישון.רק לשכוח הכל.
הדלת היתה פתוחה ונכנסתי.
הסתכלתי על החדר שלה.היה בו חושך.
ופיתאום,כל כך רציתי לישון איתה.
להשאר עם הריח המסריח שיש לי,להשאר עם ההרגשה של האיש הזה בי,להשאר עם הגועל והמילים והפחד והרצון שמבהיל יותר מהכל בעצם.
ונכנסתי לחדר.
ושכבתי לידה.
והיה לה ריח כל כך נעים.וידיים כל כך יפות.
והתחלתי לבכות.
והיא שמה לב אלי פתאום
"חזרת בסוף אה..?"
והיא זזה קצת ונתנה לי מהשמיכה שלה.
והשקט.אוי השקט.
הוא היה שם.
יפה וחזק וקרוב.
יותר ממה שיכולתי לבקש לעצמי אי פעם.
