ארץ שיר השירים

אספר לכם עלי ארץ
הקיימת בין דפי ספר,
ספר היקר לי כבבת,
ארץ העולה לקראת שבת
מבין שנות דור
תעורר נחמה ואור.

עולה מן המדבר
אלי עמק,ים והר
עם שלם שירה שר,
במנגינה כה חנונה,
כקבלת שבת אחרונה

מלאה אור שמש ועבים
משמחת לב אוהבים,
שם חלף הגשם והסתיו,
עת שדותיה מלאו זהב
ורוחה דבש וחלב.

ראש החרמון בה לעטרת
זרמת הירדן ממנו נוהרת
שם הזמיר מסבכו ירנן
ולעלמה הקרבה לעומתו
ישא ברכתו בחן.

בנות העיר לה למשמרת
ויופיין לחן ולתפארת,
כרמי עין גדי כסמדר
ועץ הברוש עלי הר
שם תחוללנה מחר.

עוד פורחת חבצלת השרון
ושמש לה תשיר ברון
ולעת יעלו ניצני השושן
תזמר הרוח לחן ישן
מעט קדום, מעט רגשן.

עדר העיזים שוב גולש מגלעד
מיני אז ועדי עד
חוצה את הירדן למערב,
לאור שקיעת זהב
אל ביתו שב.

מגדל דויד כצוואר
עוד צופה אלי חומה והר
בו ניצב גן נעול
בקצה נחלה וגבול
המוביל בית זבול.

בהרי יהודה מעיין גנים
סודו הגדול מפנים,
אך שם מלבלבת גינה
בה נרד כרכום ועצי לבונה
ריחם משכר,עולה כמנגינה.

הנה טיילנו בכרמים
שתינו יין עלומים
בינות עצי אלה
הצופים לעיר הגדולה
ובלב כל אחד ואחד משאלה:,

לעת תסור רוח קדים.
נשוב נשיר שירת דודים
עלי ארץ שיר השירים
מלאת אור ונעורים
המכה ליבנו בסנוורים.

עוד נקרא את המזמור
בערב שבת מלא אור
למען נקבל את הכלה
וימלא ליבנו גילה.