מקשקש בזמן

השתנו הזמנים: האיש שפעם ידע לקפץ על דשא רענן הולך ונכחד וכמעט לא קיים. עדיין מקשקש בזנבו על כל מה שזז בסביבתו. תודה רבה לך צבי היקר, המשך יום טוב.

השיר מתאר בדימויים של דשא, חתול ואדם את דעיכת החיות, הכבוד והנעורים עם הזמן. כל אחד מהם מייצג מצב של שחיקה, עייפות או אובדן – אך עדיין ממשיך לפעול מתוך הרגל או תקווה.

הזמן שוחק, אבל משהו בנו ממשיך “לקשקש בזנבו” – לנסות, להגיב, לחיות – גם כשהכל סביבנו הולך ודועך. יש כאן התבוננות נוגה אך אנושית על ההתמדדות עם התבגרות והתפוררות.

יפה כתבת צביקה היקר, שיר עם הרבה חומר למחשבה.

נקווה לימים טובים יותר

שמוליק

משהו קודר ומאיים בשיר הזה. זהו הסוף הקרב ובא לכל. לדשא, לחתול ולנו כבני אדם. והזמן נוקף לו כך או כך. 

.

תזכורת נוגה, מאיימת וכלל-עולמית על 

גורל כדור הארץ וכל אשר בנמצא.  

זווית ראייה חדה, מנסה ללגלג - אבל 

יותר מרחמת מסרקסטית. 

תודה רבה-רבה, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---