סיפורים

הוא עמד שם, מחזיק את כוס הקפה והשלט, ומבט נבוך בעיניו.
"היי," אמר. "הייתי חייב לנסות."
היא חייכה, ואמרה, "ניסית יפה. אני תמר."
"רועי," ענה, ומסר לה את כוס הקפה. "עם סויה. ניחשתי נכון?"

היא לקחה לגימה, הנהנה.
"ומה עכשיו?" שאלה, קולה רך אך סקרן.
"עכשיו אנחנו מפסיקים להתבונן דרך חלונות," אמר,
"ומתחילים לדבר באמת."

הם צעדו לאורך הרציף, בצעדים איטיים, כאילו העולם עצר לרגע.
"כל בוקר חשבתי, אולי את סתם מחייכת כי את נחמדה," אמר.
"וכל בוקר חשבתי, אם הוא יחייך שוב – אולי זה סימן," השיבה.

הם צחקו.הצחוק הזה שנשמע כמו הקלה, כמו חוט מתוח שהשתחרר.

"את יודעת," המשיך, "רק בשביל הרגע הזה, היה שווה לאחר לעבודה."
"אני מאחרת לשיעור באוניברסיטה," ענתה, "אבל גם אני חושבת שזה היה שווה."

"ואולי..." אמר רועי ועצר רגע, "פשוט נחליף טלפונים, ונפסיק להשתמש ברכבת בתור אפליקציית היכרויות משונה?"

היא שלפה את הטלפון שלה. "רק אם תבטיח שלא תיעלם שוב לשבוע שלם."

הוא חייך. "מבטיח, אני מתכוון להישאר על הרציף שלך הרבה זמן."

שנה אחרי כן הם הגיעו שוב לאותה תחנה.
הפעם לא נפרדו משני צידי החלון – אלא עמדו יחד, מחזיקים ידיים.
רועי הוציא טבעת קטנה מקופסת עץ, כרע ברך ואמר:

"אם אז הייתה רק תחנה אחת בלב, ועכשיו יש מסילה שלמה."

והיא ענתה: "ועליה, אני נוסעת איתך לכל מקום."