סיפורים

השבוע בבסיס היה מהקשים שיונתן חווה. לילות בלי שינה, תרגילים בשטח, משקלים על הגב – אבל בעיקר, כובד הלב. נועה לא שלחה הודעות מאז אותו מוצ"ש. גם כשהוא הצליח להשחיל הודעת "מה שלומך?" – לא קיבל תשובה. היה בתוכו פחד שקט, עמום, שמה שהתחיל יפה – נגמר מוקדם מדי, בלי מלחמה.

בצהרי יום רביעי, בדיוק כשהוא חזר מהקפיצה הלילית בשטח, מפקד המחלקה חילק מעטפות לכל אחד.

"יש לכם דואר", אמר כמעט באדישות, ויונתן לא ציפה לראות שם כלום.
אבל אז הבחין במעטפה לבנה, עם כתב ידה של נועה.

הוא פתח אותה באצבעות רעדות.

יונתן שלי,

אני לא כותבת את זה בקלות. לא קל לי בכלל.
היו לי הרבה שאלות מאז שהתגייסת – עלינו, על הקצב החדש של החיים שלך, על המרחק.
אבל אז הבנתי משהו, אני לא רוצה לוותר. לא בגלל מרחק.
לא בגלל מדים.

הייתי צריכה קצת זמן להבין
שגם אם אתה עייף, שקט, או אפילו לא תמיד עונה - אני יודעת שאתה שם.
אני בוחרת להאמין בזה.

אתה יודע מה אני זוכרת הכי חזק?
איך הסתכלת עליי בפעם ההיא במועדון, עם המדים והלב החשוף.
היית אמיץ, יונתן. בשבילי.

אז עכשיו תורי להיות אמיצה בשבילך.

אני כאן.
תחזור שלם, ואני אחכה.

שלך,
נועה

הוא קרא את המכתב פעם ועוד פעם.
משהו בתוכו נפתח באותה שנייה – כמו חלון אחרי סערה.
ופתאום, הלילה היה פחות אפל.

פרק 8: שלוש מילים שלא נאמרו

השבועות חלפו. יונתן יצא לחופשה בכל שישי כמעט, וכמעט בכל שישי היא חיכתה לו. אם לא בפתח המועדון, אז בתחנה. אם לא בתחנה – אז בהודעה שחיכתה לו מיד כשהדליק את הטלפון בצאת השבת.

אבל משהו התחיל להשתנות. בשקט.

בהתחלה אלה היו רק רמזים קטנים — הודעה שלה שהתעכבה, מבט שלה שנראה מהוסס יותר. אחר כך, ביטול מפגש של הרגע האחרון. היא הסבירה: “עומס, בית, עבודה”. הוא הבין, או לפחות ניסה להבין.

אבל בלילה של שבת אחת, כשהם ישבו בספסל הקבוע שלהם, הוא העז לשאול:

“זה בגלל מישהו אחר?”

היא לא ענתה מיד. הסתכלה על הרצפה, על קצה נעלו, ואז ישר לעיניו.

“זה לא מישהו אחר. זה אני. אני לא יודעת איך להכיל אותך עכשיו... כל הטוב הזה, ההשתנות שלך, זה מבהיל.”

“אבל אני אותו יונתן,” הוא לחש.

“לא,” היא ענתה בלחישה, “אתה לא. אתה גבר עכשיו. מישהו שמכירים. שרואים. ואני... אני לא יודעת אם אני יכולה להחזיק בזה.”

הייתה שתיקה ארוכה. הוא הרגיש שהעולם שקט מדי.

בפנים, נבקע סדק. זו לא הייתה פרידה רשמית — אבל שלוש מילים נותרו תלויות באוויר.
“אני אוהבת אותך.”

והוא לא אמר אותן.

כי פחד — שאם יאמר, יכאב יותר.

ובשתיקה הזו, הסתיים אחד הפרקים היפים שהתחיל לו באותו ערב שישי במועדון.