קָשֶׁה לִנְשֹׁם

מרוב כאב ומלמולי תפילות באוויר לא רואים את היער, חסר רגישות, זועק: אנחנו חיים במדינה שמלבישה עצמה פעמיים בשנה בימים נוראיים וקשה לנשום אוויר שיש בו שלל של תחושות כמו אנחות כאב ומלמולי תפילות. תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה ומיטיבה. יפה הכתוב.

השיר מתאר מציאות חונקת, שבה האוויר עצמו עמוס כאב, תוכחה ותפילות חנוקות. בתוך כל זה, האדמה נאבקת להוציא חיים קטנים — כמו עשב עיקש בין מרצפות. אך למרות הניסיון להיאחז בתקווה, תחושת המחנק גוברת.

גם בזמנים של קושי ומועקה לאומית או אישית, יש ניסיונות קטנים של חיים ותקווה. אך לעיתים, המציאות הכבדה משתלטת עד כדי קושי לנשום — קריאה עמוקה לשינוי, לריפוי ולגאולה.
שיר נוקב  על המציאות בה אנו חיים כתבת רבקה יקרה.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

בהחלט תחושת  חנק  ומצור. כל כך מבין. השיר מאד דיבר אלי , רבקה יקרה

אודי, תודה! 

פעמיים בשנה פוקדים אותנו ימים נוראיים: יום השואה ויום הזיכרון. והכאב הצורב הזה אינו מותיר אוויר בריאותיך. כמה כאב...

.

בוקר טוב, גליתי יקירתי האהובה. 

ברשותך: 

הימים הנוראים שתחילתם ביום השואה וסיומם ביום

העצמאות, 

והימים הנוראים שתחילתם בראש השנה וסיומם ביום

הכיפורים.

תודה רבה-רבה-רבה על התגובה, על הבית, ושבוע טוב

ומיטיב, גליתי האהובה. שלך, כל עוד, <לב>

רבקה

---

רבקתי היקרה, כל כך הזדהתי עם מילותיך.

אנחנו בימים נוראים שניים ולב בוכה. 

יום השואה חלף והלב עוד מעט יקבל את יום הזיכרון לחללי צה"ל.

איך אפשר לחיות בארץ הזו.

מתי נוכל כבר להגיד את מילותיו של אלתרמן:

והארץ תשקוט עין שמים אודמת

תעמעם לאטה על גבולות עשנים,

ואומה תעמוד, קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס האחד אין שני...

אני עייפתי, רבקתי היקרה.

.

נוריתי יקירתי, נוריתי היחידה,

קשה לי לדמיין אֶת עייפותך-אַת, ילידת הארץ, אחות שכולה, 

ובכלל ... 

הרי אני עייפה, וחרדה, ...

ברשותך, בנוגע לדבריי לעיל - פעמיים ימים נוראים בשנה, -

לפי הסדר בשנה האזרחית: 

הימים הנוראים שתחילתם ביום הזיכרון לשואה וסיומם ביום 

העצמאות, 

והימים הנוראים שתחילתם בראש השנה וסיומם ביום 

הכיפורים.

כך אני רואה ומרגישה, נוריתי. 

חיבוק גדול, אוהב, 

שלך, <לב>

רבקה הקטנה

---