בבארבי/ ריבי דורון גרלוי

הוא קם מוקדם בבוקר ושותה קפה שחור,
מרגיש שהחיים שלו הולכים לאחור,
המשאית שלו היא בית, במיוחד כשבא הלילה,
זה גם נוח לו לראות את החיים מלמעלה.

לפעמים מתגעגע לחיים המסודרים, 
לאישה ההיא, לילד, לדברים יותר ברורים,
כשהוא שעות נוסע וחורש את הכבישים,
ומריץ לו אסטרטגיות לשיחות עם נשים.

אבל בערב הוא יודע שהגיע הזמן
מתלבש ומתבשם והנה הנה הוא מוכן,
הוא מתחיל לחיות בתשע עם כיוון הכלים, 
יחד עם קבוצת זרים שפעם היו אנשים רגילים.

הרבה גברים מעט נשים,  חולצות שחורות 
ממתינים צפופים, דרוכים ובפנים חיוורות,
לא מכיר את השמות, לא מדבר עם אף אחד,
הם עומדים כולם ביחד, מרגישים לבד.

כשבברבי האורות נדלקים הוא נדלק,
וצועק את כל מילות השירים במדוייק,
הוא מכיר כל תו בשיר, כל צליל וכל מילה,
וכבר בכל מועדון בעיר הזאת הוא בילה.

מעולם הוא לא צרך סמים. אפילו לא קלים,
אך הוא גם לא שיחק אף פעם לפי הכללים,
הוא תמיד היה בוטה והעדיף להתעמת,
העיקר לשים על השולחן את האמת,

לפעמים הוא חש פגוע, לפעמים עצוב,
אבל החופש בשבילו היה הכי חשוב,
כשהלילה יורד וההופעה מתחילה,
הוא נישא על פני המוזיקה באפלה,

כי כשמחשיך האולם הוא יוצא לאור,

עם הבסים שמתגנבים לו ממש מתחת לעור,
הוא מרגיש את הדיגדוג במורד הגב,
מיוזע ומשתולל, אבל הביתה הוא שב.

נעלם לו בעשן, הוא עוצם עיניים,
ברגעים האלה הוא חש שיש לו כנפיים,
בקצב התופים הלב שלו שר,
והוא קל כמו ענן. מרגיש מחובר.

וכשהצליל האחרון  מתפוגג בעשן
הוא חוזר למשאית שלו כמובן,
והוא יודע שהכל הכל היה כדאי,
כי רק בתוך הרגעים האלה

הוא חי.