פטירתו של מלך החתולים

אפרים חתולים נפטר בגיל שמונים פלוס בבית אבות קטן, שם שהה בשלוש השנים האחרונות לחייו. הוא לא היה אדם עם משפחה קרובה, ורוב מכריו הלכו לעולמם לפניו. מעט מאוד אנשים הגיעו להלווייתו, וגם אלו שנכחו לא אמרו עליו הספד – רק קדיש קצר וענייני. עד כאן ההודעה המתומצתת.

אבל

בחצר של גברת ממבוש, תחת עץ התות הגדול שמלכלך בקיץ, התקבצו החתולים – החברים האמיתיים של אפרים. הם ישבו בדממה, בוהים זה בזה, עד ששונרא, חתול חכם אך ציני, פתח את השיחה: "לא מגיע לו," אמר בטון חותך. "אמנם היו לו מאה חתולים, אבל כשהגיעה גזאלה מהעירייה ולקחה אותנו, הוא לא עשה דבר! לא נלחם, לא התלונן, פשוט ויתר ואמר "זהו, גמרנו".

שחוריה, חתולה קטנה וממולחת, נחרה בזלזול. "לא יפה, מייאו! אפרים דאג לנו, אפילו לי, חתולה שברחה תמיד מבני אדם. הייתי מתקרבת אליו רק בשביל חתיכת נקניק, שמה ליד האיטליז של תורג'מן שמכר עוף כילב, והוא אפילו היה מלטף אותי בעדינות. לא מגיע לו שנזלזל בו ככה."

בבאלאטוס, חתול גדול וגאה, השמיע נהמה עמוקה. "זה לא מספיק. אם באמת היה אכפת לו, הוא היה לוקח אותנו לבית שלו, מגדל אותנו כמו פנימייה, מיטה לכל אחד, פנסיון מלא, במקום להשאיר אותנו ברחוב."

שחוריה נעמדה בבת אחת, נראית מזועזעת. "מה פתאום! איך בדיוק הוא יגדל אותנו? בדירת עמידר שלו ברחוב נחליאלי? מסכן, בקושי ארבעים מטרים, ובקושי היה לו כסף לחלב ולאוכל חתולים. קצת רחמנות! אנחנו צריכים להעריך מה שהוא עשה עם מה שהיה לו, ולא לצפות ממנו לבלתי אפשרי."

הרוחות סערו, עד שמאריוס, חתול אפור זקן, הרים מבט עייף. הוא ישב בפינה, שקט כל הזמן, אבל עכשיו הוא כחכח בגרונו ודיבר: "אתם מדברים כמו חתולים צעירים. עוד שהייתם בבטן של אמא שלכם אני צדתי את החולדה הכי גדולה בשוק. אבל נעזוב את זה, אתם יודעים בן כמה הוא היה כשהלך?"

כולם השתתקו.

"חמישים?" זרק שונרא.

"שישים?" ניחשה שחוריה.

"חמישים ותשע, שמונה חודשים ושלושה ימים," אמר בבאלאטוס בביטחון.

מאריוס נענע בראשו. "שמונים ושתיים."

השקט נפל על החבורה.

שחוריה שפשפה את אפה בכפה. "שמונים ושתיים… זה הרבה…"

"זה כמעט תשע מאות שנים בחתולית," מלמל בבאלאטוס.

שונרא הרכין את ראשו. "אז אולי… אולי אנחנו שופטים אותו בחומרה."

"לא אולי," אמר מאריוס. "בטוח. אפרים היה עייף, הוא היה בודד. והוא לא היה צריך אותנו רק כי היינו רעבים. הוא היה צריך אותנו כי הוא אהב אותנו. וכשהפסיק לראות אותנו ברחוב, הלב שלו התרוקן. הלב שלו נשבר לפני שהוא בכלל מת. מה היה לו אחרי החתולים?, בית הכינסת ההונגרי ששם שמע חזנות שאהב? האוטובוס קו שבע, השירים בספרדית? הטבק שהיה מחלק לאנשים?"

החתולים הביטו זה בזה. כל אחד מהם נזכר ברגע שבו אפרים נתן לו משהו – חתיכת דג, חתיכת נקניק, מילת חיבה, מבט חם.

שחוריה נשמה עמוק. "אז אנחנו מסכימים?"

שונרא הנהן. בבאלאטוס כחכח בגרונו והוריד מבט לאדמה. מאריוס עצם עיניים בשקט.

שחוריה נעמדה בבית העלמין, גבה זקוף, ובקול יציב וצלול החלה ליילל את "אל מלא רחמים" בחתולית. היילול נסחף ברוח, עובר את הרחובות החמים של באר שבע, עובר את שכונת הנשיאים, מטלטל מעט את קירות הבית ברחוב נחליאלי, עובר דרך הבית כינסת של ההונגרים, עוצר את כל האוטובוסים של קו 7 שהנהגים שלהם פתחו חלון לשמוע את הצליל המוזר. ועוד משהו, כשנשמע הצליל, מכל מקום בעיר הופיעו חתולים – מהגגות, מהחצרות, מהסמטאות. עשרות מהם, כולם מתכנסים יחד, בבית העלמין לכבודו של אפרים חתולים.

ולראשונה, אולי בפעם הזו, היחידה, קיבל אפרים הלוויה של מלך. מלך החתולים.