העונש הגדול

בסמטאות הצפופות של סחנת דרוויש בה עולים ריחות בושם וצחנה, היכן שהבתים הישנים צופים אל אזור המוסכים של דרך בן צבי ביפו, עמד בית כנסת קטן וצנוע. אך תושבי השכונה קראו לו פשוט "בית הכינסת של הרב אברמיקו." באמצע השבוע היה המקום שקט, אך בחצר הקטנה שמולו ישב הרב אברמיקו, דמות יוצאת דופן בנוף העירוני, האוז'וס של האנשים ראו שני מטרים מקסימום, האוז'וס שלו, קילומטרים מעבר לבתים, כאילו היה סופרמן שיהיה בריא.

הרב אברמיקו היה איש קטן קומה, בעל זקן לבן מרשים שכבר איבד מעט מזוהרו. האוז'וס שלו שידרו שילוב של חכמה וחיוך, והוא היה לובש בגדים פשוטים, עם כובע רחב שוליים שהצל על הפנים החיוורות שלו. כשדיבר, היה נשמע המבטא שלו, שיהיה בריא. קומו איל סאנטה בוקה.

בחצר עמד תמיד שולחן עץ ארוך, ועליו חצי אבטיח מתוק, סכין גדולה וספר קודש פתוח. הרב נהג לומר לכל מי שבא:
"ביאן וינידו, תאכלו אבטיח ותשבו בשקט. אני הולך לעיין בספרים הקדושים. אחזור עם תשובות, בקורטיקו."

הבאים היו מכל הסוגים: צדיקים, נשים, גברים, דתיים, כופרים, עבריינים, סוחרים, וגם אנשים פשוטים. אפילו חברי כנופיית רמת עמידר ואלפרון היו מגיעים לבקש ממנו עצות. הוא לא פחד מאיש ולא חשש להעמיד את כולם במקום ולהראות להם מאיפה משתין הפשקאדו ומאיפה הפרו עושה מיירדה...

בוקר אחד, מתי שהרב אברמיקו חותך פרוסות אבטיח, הופיע בשער החצר דמות יוצאת דופן. היה זה אדם כבן שישים או שבעים, לבוש מעיל שחור ישן וכומתה ירוקה שתחובה על ראשו כאילו היה פעם בנח"ל. זיפים עיטרו את פניו, אפו היה מחודד מעט, והוא דיבר עברית שבורה, מעורבת בספרדית.

"שלום, כבוד חכם," אמר האיש בקול צרוד מעט והצדיע לו.
"שלום, קרידו" השיב הרב בחיוך. "קה טו יאמאס (איך קוראים לך)?"
"אפרים... אפרים חתולים," ענה האיש. "באתי מבאר שבע."
"מבאר שבע? דיסטנסה גדולה! שב, שב, תאכל אבטיח," אמר הרב, חותך פרוסה אדומה כמו הים האדום ומושיט לו. "ומה הביא אותך לכאן?"

אפרים התיישב בזהירות, לקח ביס מהאבטיח, ואמר:
"כבוד הרב... אני באתי מבית הכנסת של ההונגרים. הייתי צריך לנסוע כל הדרך באוטובוס קו 369 להגיע לפה."
"למה נסעת כל כך רחוק? מה קרה שם?" שאל הרב אברמיקו, מניח יד על השולחן, מבטו סקרן.

אפרים נאנח.
"הייתי בבית הכינסת שלהם... ישבתי. אבל הייתי צריך ללכת לבית שימוש, אבל שמה... לא היה נייר טואלט."
הרב הרים גבה ושאל: "מה עשית?"
"לא היה לי ברירה, כבוד הרב. לא היה במה לנקות... אז השארתי קצת לכלוך, סוזיו," אמר אפרים במבוכה.

הרב שתק לרגע, ואז הניח ידו על זקנו, מבטו מרוכז.
"ומה קרה אחר כך?"
"פתאום בא הגבאי שלהם, פרידנברג הזקן הזה. הוא התחיל לצעוק עליי: 'לך מפה! אל תבוא יותר לבית הכינסת שלנו!' ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו שלא הייתה לי ברירה, הוא לא הקשיב לי."

הרב אברמיקו לקח נשימה עמוקה, סגר את ספר הקודש ואמר בקול שקט:
"אני אומר לך, אפרים, הגבאי הזה עשה טעות גדולה. בית הכנסת הוא מקום של כבוד, מקום של רחמים. והוא לא נתן לך כבוד . אני אומר לך: יהיה לו עונש גדול."

לא עבר שבוע, והנבואה של הרב אברמיקו התגשמה כמו גשם של פלאפל שיורד על כרם התימנים. פרידנברג יצא מבית הכנסת בדרכו הביתה, וכשהלך ברחוב, מעד על אבן שפה שבורה. הוא נפל ושבר את ידו, ונאלץ לשכב בבית החולים למשך שבועיים.

כאשר הרב אברמיקו שמע על כך, הוא לא בזבז זמן. הוא הזמין מונית ספיישל מיפו, נסע לבית החולים, ונכנס לחדרו של פרידנברג.

פרידנברג שכב במיטתו, פניו חמוצות.
"מה אתה עושה כאן, הרב אברמיקו?" שאל בזעף.

הרב התקרב אליו, ידיו שלובות מאחורי גבו.

"מאיפה אתה מכיר אותי?" שאל

"אני מכיר אותך מן הטלוויזיה, הייתה לך תוכנית ביום שישי בצוהריים, דיברת על פרשת השבוע..."
"נכון נכון... אבל אני באתי לדבר איתך, פרידנברג. אתה יודע למה זה קרה לך, נכון?"
פרידנברג נעץ בו מבט עוין. "מה זאת אומרת? זה היה סתם מקרה!"
"לא, ארמאנו. זה לא היה סתם מקרה. אתה פגעת בכבודו של אפרים חתולים. בית הכנסת הוא ביתו של סאנטו בנדי'צו  ולא היה לך זכות לגרש משם יהודי."

פרידנברג נשף בכעס.
"מה אתה רוצה ממני? הוא לכלך את השירותים שלנו!"
"אני רוצה שתבקש ממנו סליחה," אמר הרב, קולו יציב אך רגוע.

פרידנברג התמרמר והתעקש, אך הרב לא ויתר.
"אל תשכח מה שקרה לך," אמר הרב. "אם לא תכפר על הטעות שלך, מי יודע מה עוד יקרה."

לבסוף, לאחר דקות ארוכות של שתיקה, אמר פרידנברג:
"טוב... אני אבקש ממנו סליחה."

פרידנברג הזמין את אפרים לבית הכנסת, הביא לו צלחת עם דג מלוח שנשארה מסעודה שלישית פלוס חבילת בגדים והתנצל בפניו בכנות. הסיפור התפשט במהירות בשכונה, ותושבי באר שבע וגם תל אביב לא הפסיקו לדבר על הרב אברמיקו, האיש שידע לשלב חכמה, צדק ואבטיח מתוק.