מעשה באפרים חתולים שקיבל מכתב מהגנרל פרנקו

ואם חשבתם, קוראים יקרים, שאפרים חתולים נעלם מן האופק, אז לא כך הוא. והנה סיפור ישן שנודע לי לא מכבר:

השעה הייתה שלוש אחרי הצהריים, אפרים חתולים התעורר לקול דפיקה בדלת בדירת הרכבת הישנה שלו, הממוקמת בשכונת הנשיאים המנומנמת. הוא התמתח בכבדות, משפשף את עיניו וקורא, "מי שם, מה יש מה יש?"

"שליח," נשמעה התשובה.

אפרים ניגש לדלת, פתח אותה בזהירות, וראה נער צעיר עם קסדה של חברת שליחויות ולא יכול היה לראות את הפנים שלו. "יש לך מכתב," אמר הנער בקול עמוק מדי, מגיש מעטפה מפוארת כמו הזמנה לחתונה, אבל עם לוגו של ספרד.

"אספניה?" אפרים מלמל לעצמו. "מוזר." הוא הודה לנער, סגר את הדלת והתיישב ליד שולחן האוכל הקטן שלו, בוחן את המעטפה מכל הצדדים.

הוא פתח אותה בחרדת קודש, וגילה מכתב עם חתימה מרשימה, ושורות כתובות עברית פשוטה:

"מר אפרים חתולים הנכבד,

הגנרל פרנסיסקו פרנקו רוצה להגיע לישראל ולבקר אותך אישית. אנא תודיע על מקום המפגש.

בכבוד רב, לשכת הגנרל."

אפרים קפא במקומו. "גנרל פרנקו? למה דווקא אני? פגשתי אותו כנער, אבל למה רק בי הוא נזכר? ומה לי ולספרד? כבר לא שם הרבה שנים" הוא ניסה לחשוב על מקום הולם לארח בו את הגנרל המפורסם. ואז, רעיון הבריק במוחו: בית הכנסת ההונגרי!

"שם יש במה מכובדת," הרהר בקול, "שמה שרים אופרה רומני, שמה יש כיסאות כמו בית כינסת קולנוע, נותנים כבוד כמו למוסה רבנו, שמה נותנים דג מלוח ומלפפון וקרקרים וגם ברנדי לקידוש. ושם אוכל להראות לו את הכנסת האורחים שלי." הוא התחיל לחשוב על הכיבוד. "נקנה לו טבק משובח בקופסה פלסטיק מהודרת," אמר לעצמו, "ונארגן מקהלת חתולים. פריצי ומיצי יהיו הסולנים וישירו את ההמנון. בטח הוא יאהב את זה!"

מלא התלהבות, לקח אפרים את המכתב והלך מיד אל בית הכנסת, שם ישב הגבאי פרקש ליד שולחן עץ רעוע וחישב חשבונות, כשכובע הקסקט האפור משוך על המצח שלו

"שלום, אפרים," אמר פרקש, מרים עיניים מהרשימות שלו. "מה מביא אותך?"

"פרקש!" קרא אפרים בנרגשות, "תראה מה קיבלתי! מכתב מהגנרל פרנקו! הוא רוצה להגיע לישראל ולבקר אותי!"

פרקש, שתמיד היה ספקן, הציץ במכתב. "תגיד אפרים, איזה תאריך היום?" שאל בקול רגוע.

"השנה היא 1995, היום" ענה אפרים והציץ בו.

פרקש נאנח עמוקות. "אתה יודע שפרנקו מת ב-1975, נכון?"

ההלם היכה באפרים כמו סופת ברקים. הוא נעץ מבט בפרקש, עיניו פעורות, וראשו התחיל להסתובב. הוא הרגיש כאילו הקרקע נשמטת תחתיו. "מה? איך? איך עברו כל כך הרבה שנים...אבל... המכתב... אולי הוא חזר מהמתים?"

פרקש קירב את המכתב לעיניו, בוחן אותו היטב. "אתה רואה?" אמר באיטיות, "זה כתוב בעברית של נער מכיתה ט'. פרנקו יודע עברית כזאת?"

אפרים השיב בכעס: "אולי הוא למד תורה? אולי הוא עשה קורס עברית במרכז קליטה? אולי הוא מהאנוסים?"

ואז הופיע איתן הערס מעבר לדלת, נשען על המשקוף וצחק בקול גדול. "עבדתי עליך, אפרים! זה אני שלחתי לך את המכתב!"

פניו של אפרים האדימו. "איחו דל פוטה! קאראחו! סוזיו מאלו!" צעק, תוך כדי שהוא עושה עצמו רודף אחרי איתן, שנמלט בצחוק מתגלגל...

פרקש, שנותר מאחור, משך בכתפיו והפטיר, "אין מה לעשות." הוא חזר לרשימות שלו, ממלמל, "אפרים הזה, כמו חתול, תמיד נכנס לפח."