אַפְּרוֹפּוֹ כּוֹכְבֵי קוֹלְנוֹעַ, זוֹכְרִים ...?

תודה רבקה יקרה על שיר עוצמתי שמעבר להומור והסאטירה שקיימים בסרט "סלאח שבתי"  הוא  מעלה שאלות עמוקות על הקיבוץ, על יחסי הגברים והנשים, ועל הבעלות על הגוף והנפש. המזרון האורטופדי הופך לסמל למאבק על הזהות האישית מול הקולקטיב, על החופש האישי מול הממסד.

השאלה "מי קנה אותנו ושוכב עלינו?" היא שאלה רלוונטית גם כיום, והיא מעלה סוגיות חברתיות ופוליטיות מורכבות.

כשמביטים בחברי הקואליציה ההזויה ומה שהם כעת מעוללים למדינה עם חוקים הזויים שמובילים את המדינה לדיקטטוריה  התשובה לשאלה ברורה.

שבת מבורכת ושקטה לך ולבני ביתך

שמוליק

נוקבת השורה האחרונה ומובילה אותנו בבום אחד גדול למציאות העכשווית.  

מעורר תהיות - האם גם בחיים אתם זוכרים מי קנה אותנו ושוכב עלינו. תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה וחמימה.

אז אחרי החיוך כשנזכרים בסאלח שבתי,

ההווי הקיבוצי של רכוש משותף,

אספות הקיבוץ המפורסמות...

את מחזירה אותנו אל המציאות הקשה בה אנחנו נמצאים.

אין אספת קיבוץ ואין מזכירת קיבוץ,

יש ממשלה ש...

שמשכיבה אותנו ועלינו שמה את המזרן

ואז יושבת בהנאה על המזרן ואפילו קצת קופצת עליו.

וזה כואב.

רבקה יקרה

*************

קראתי

התענגתי

נגעתי בנוסטלגיה

ובום ... השורה האחרונה

היכתה / שינתה לי את התסריט.

התשובה ידועה ...

מציאות אכזרית

עם ממשלה בזוייה

לכל הדעות.

שבת מלאה ורק טוב לכולנו

ממני עליזה.