ביום שלישי אחד

אני כאן, ואת אינך. 

מחר אקום, ועוד תהיי

מתה. 

בעוד שנה, עשור, מאה, 

אמות גם אני

ואת תהיי עוד

ערימת תלתלים שחורים

ועיני איילה

ללא גוף. 

חייתי, הייתי, הנני, 

ואת מסיכת מוות. 

אהובה, יקירה, חברת-אמת.

מושיטה יד מעבר לרעלה

אך את אינך. 

מי לא ידע

מי לא הכיר

מי לא חש בשבר המתרחב

בין היבשות

בין עולם המתים לחיים

ביני ובין מי שנותר מאחור

מי לא חש ברעלה מידקקת

מזדקקת

מי לא חש ביד הענוגה

המלטפת את שיערי מאחורי הקלעים

את אינך

ואני עודני כאן. 

מאיזו סיבה עלומה

נדם ליבך המוזהב

נדם ליבך הרחב 

נדם הלב

שאהב הכל

ואת הכל

העיניים נעצמו

הכל נמחק

אבל מילותייך נותרו חקוקות

במרשתת

לנצח

לאלף אלפי נצחים

לאלף עזאזל. 

אני כאן, 

מאזינה 

רואה 

מרגישה 

ואהובך שוכב במיטתכם שבור

אני כאן, 

חסרת תועלת

ואת תועלתך איש לא יכיר עוד. 

לזכר א.נ., 1985-2018